מאז סופה הרשמי של הדיאטה עליתי בחזרה שני קילו.מי שמתסכלים מהצד משוכנעים שזה לא נורא, כי אחרי ירידה כל כך מסיבית מה זה כבר שני קילו, לא רואים, לא כל כך מרגישים ואולי זה בכלל איזה סוג של איזון שהגוף שלי דורש אחרי שעבר מטמורפוזה מהירה כל כך. אבל האמת אחרת: שני הקילוגרמים האלה הם סוג של נפילה, כיוון שהם נצברו ברגעים של אכילה רגשית מאוד. אלה רגעים שאני אפילו לא תמיד מודעת אליהם, רגעים של חרדה או דכדוך או תסכול או מצוקה רגשית כלשהי, שבהם האוכל מספק פתרון שהוא מעבר לתחושת עונג או שובע. לאוכל יש ברגעים כאלה אפקט מסמם ממש שמשקיט בבת אחת הרבה מאוד כאבים וגעגועים. מניסיוני האישי- אפשר לצרף לחם עם חמאה או פאי תפוחים לרשימת החומרים משני התודעה. בקלות.
וזה מדהים באיזו מהירות זה קורה: הגוף מבקש רגיעה והפחמימות מספקות מיד מקום להניח בו את הראש. זה קורה מהר יותר משמתגבשות מילים: גם הצורך, גם הסיפוק. ההבנה מגיעה מאוחר יותר וביחד איתה גם החרטה, מעגל התחושות הרעות. ידידתי ר' חלקה אתי השבוע את הבהלה מהקילוגרמים האלה, מהנזקקות שמאחוריהם וסיכמה: לא נעים להיות חולות במחלה כרונית.
דצמבר. ברלין. העיר מומלצת ההמלצה על הקיר לא
רזיתי 