קטגוריה: Uncategorized

והכל כל כך שברירי

מאז סופה הרשמי של הדיאטה עליתי בחזרה שני קילו.מי שמתסכלים מהצד משוכנעים שזה לא נורא, כי אחרי ירידה כל כך מסיבית מה זה כבר שני קילו, לא רואים, לא כל כך מרגישים ואולי זה בכלל איזה סוג של איזון שהגוף שלי דורש אחרי שעבר מטמורפוזה מהירה כל כך. אבל האמת אחרת: שני הקילוגרמים האלה הם סוג של נפילה, כיוון שהם נצברו ברגעים של אכילה רגשית מאוד. אלה רגעים שאני אפילו לא תמיד מודעת אליהם, רגעים של חרדה או דכדוך או תסכול או מצוקה רגשית כלשהי, שבהם האוכל מספק פתרון שהוא מעבר לתחושת עונג או שובע. לאוכל יש ברגעים כאלה אפקט מסמם ממש שמשקיט בבת אחת הרבה מאוד כאבים וגעגועים. מניסיוני האישי- אפשר לצרף לחם עם חמאה או פאי תפוחים לרשימת החומרים משני התודעה. בקלות.

וזה מדהים באיזו מהירות זה קורה: הגוף מבקש רגיעה והפחמימות מספקות מיד מקום להניח בו את הראש. זה קורה מהר יותר משמתגבשות מילים: גם הצורך, גם הסיפוק. ההבנה מגיעה מאוחר יותר וביחד איתה גם החרטה, מעגל התחושות הרעות. ידידתי ר' חלקה אתי השבוע את הבהלה מהקילוגרמים האלה, מהנזקקות שמאחוריהם וסיכמה: לא נעים להיות חולות במחלה כרונית.

דצמבר. ברלין. העיר מומלצת ההמלצה על הקיר לא

שמנה בראש

מאז שהתחלתי לרזות אני צופה בהתמסרות גדולה בסרטים תיעודיים העוקבים אחרי אנשים שמנים שמנסים לרדת במשקל. האחרון שבהם הוא "שמנה בראש" (Fix My Fat Head) , סרט תיעודי של הבי בי סי, שהוא מין יומן אישי מצולם של האנה ג'ונס, עיתונאית וולשית בת 36, שהלשון החריפה ביותר שלה לא הפריעה לה ללעוס את עצמה כמעט למוות. בראשית הסרט היא שוקלת 134 ונושאת בפני המצלמה מונולוג שלם שעיקרו חוסר היכולת שלה לומר לעצמה לא ותשוקתה העזה לפאי תפוחים.

 

ג'ונס רוצה לרזות וכבר ניסתה את כל סוגי הדיאטה המוכרים לאנושות, וכל ניסיון כזה הסתיים בתרחיש המוכר, שבו אחרי רגע השבירה היא צוללת לתוך ים של פחמימות ומאלחשת את אכזבותיה באמצעות אוכל. ג'ונס הייתה שמנה מילדותה המוקדמת. היא גם משוכנעת שזה הדבר היחיד שאנשים רואים בה. "על אחרות אומרים 'זאתי שאמרה ככה וככה' או 'זאת שעשתה ככה וככה'. עלי אומרים – היא אומרת – 'נו, זאת, השמנה". מהצד קל לראות שאין מצב. מדובר באישה כל כך פקחית, שנונה, מלאת חיים ומקורית במחשבתה שיש מאה מיליון סיבות אחרות לזכור אותה. אלא שבמה שקשור למשקל שלה, ג'ונס מסוגלת לראות את העולם דרך פרספקטיבה צרה מאוד: היא בטוחה שאנשים שהיו שמנים ורזו, הגיעו למצב שבו "החיים שלהם סוף סוף מושלמים", וכשהיא מחליטה לא לאכול עוגות או לזאניה או לוותר על שמונה כוסות בירה, היא מרחמת על עצמה כאילו מדובר בעונש ולא מבינה למה לא "לא מגיע לה" לאכול "כמו אנשים נורמליים".

 

הסרט על ג'ונס נפלא. ראיתי אותו דומעת, כמו את כל הפרקים של "לרדת בגדול" (האמריקאית, כמובן) ואת שאר סרטי השמנים, האלכוהוליסטים, המכורים למה שאתם רוצים והאגרנים הכפייתיים, באותה התרגשות שהיא ספק חלחלה, ספק אימה והרבה מאוד הקלה על כך שאני כבר במצב אחר. אבל האם אני באמת במצב אחר? אמנם הצלחתי לרזות, ובאותה הזדמנות לטאטא מהחיים שלי עוד כמה דברים שהפריעו לי לא פחות מהמשקל העודף, אבל אני יודעת בוודאות שהבריאות הנפשית הזו מתעתעת וגם שברירית מאוד. בכל מצב של מצוקה, חרדה או לחץ הגוף שלי ממש זועק לפתרון שאליו הרגלתי אותו משך שנים: לכי למקרר, קחי משם משהו, וטשטשי את חריפות התחושות שאת מרגישה כרגע. וקשה להתנגד לזה, קשה בדיוק כמו ביום הראשון לדיאטה. בחיי.

 

 היה לי פעם ידיד שהיה מכור לאלכוהול, ותיאר באוזניי את השלוק הראשון מהוודקה אחרי שבועות של ניסיונות מוצלחים להימנע. "זה כמו לחזור הביתה", הוא אמר. אני מכירה את התחושה הזו היטב. אולי בגלל זה כל כך קשה להיגמל מאוכל, מסיגריות, מכל מיני הרגלים שגובים מאתנו מחירים כבדים. קשה מאוד לראות מרחוק את המוכר, את הבטוח, את הבית, ולהחליט ללכת ממנו בשביל איזו הבטחה שאיננה תמיד ברורה.

 

בסוף הסרט (להלן ספוילר!!!) ג'ונס לא מצליחה לרזות וגם לא משתכנעת לשמוח ככה, בגופה הגדול והמרופד. היא עדיין בשלב הוויתורים, הבדיחות (המצחיקות מאוד) והתסכולים. ואני שם אתה. הקילוגרמים שלי אמנם ירדו, אבל אני לא משלה את עצמי לרגע – אני עדיין שמנה לגמרי, בראש.

דראג קווין בדיאטה

במסגרת תהליך ההרזיה (או במילים אחרות: המאבק האינסופי באכילה רגשית ובשריטות הנפש האחרות שהולידו אותה) התמכרתי לסרטים המתעדים תהליכים דומים של אנשים אחרים. את אחד המרגשים שבהם ראיתי השבוע. קוראים לו "דראג קוין בדיאטה", והוא עוקב אחרי מרק תומאס, בחור אוסטרלי גדול ממדים מאוד, שלא רק נראה כמו שני בני אדם, הוא גם חי חיים כפולים.

בימים, מרק תומאס הוא מוכר פרחים ניו זילנדי נעים מזג, אמן של סידורי פרחים מיוחדים שלמד את המקצוע מאימא, הומו ומופנם מאוד. בלילות הוא לובש דמות אחרת, של אישה מוחצנת, קולנית, מוגזמת להחריד בשם ביוור (האם גם בניו זילנד זה כינוי לפות?) שעובדת כמארחת במועדון לילה. לביוור, בניגוד למרק, יש חיי חברה סוערים, היא שותה בלי גבול ומסיימת את רוב הלילות שפוכה לגמרי.

בשלב מסוים מרק מחליט לעבור ניתוח קיצור או הצרת קיבה, ופותח בדיאטה שבמהלכה הוא משיל לא מעט קילוגרמים. הוא שמח, הרופא שלו שמח, הפסיכולוגית שמלווה את התהליך שמחה מאוד אפילו. כצפוי. אלא שאז מתרחש משהו מפתיע, ומשמח אפילו יותר: מרק מחליט להיפרד מביוור. ביחד עם הקילוגרמים שעליהם הוא מוותר, הוא מוותר גם על המסיכה, על השיריון, על הקולניות שרק דרכה התעמת עם העולם, ופתאום יש לו כוח ורצון לפגוש אנשים בדמותו שלו, הנקייה מכל אלה.

אילו היה מדובר בדרמה ולא בסרט תיעודי, ספק אם הייתי קונה את הטרנספורמציה המרגשת הזו. אבל מרק הוא איש אמיתי לגמרי והתהליך הזה הכריח אותו להביט במראה. הוא גם החליט לאהוב את מה שהוא רואה שם, ונדמה לי שבגלל זה אי אפשר לראות את הסרט בלי להתאהב בו.

לצפייה בסרט: http://yes.walla.co.il/?w=/7802/1653033

את ממשיכה לרזות, נכון?

השבוע נתקלה בי אחת השכנות שלי, אישה שעד כה לא החליפה אתי מילה, ואמרה לי בהתפעלות מעורבת בנזיפה: "מדהים כמה ירדת. את ממשיכה, נכון?"

"לא בטוח", אמרתי לה. "אני לא כל כך מצליחה להמשיך ודי נעים לי בגודל הנוכחי שלי".

 בתגובה, היא עלתה מיד לטונים גבוהים:"אין דבר כזה לא מצליחה. תסתמי את הפה, אז תצליחי".

 גם אם נעזוב לרגע את ההתערבות הפולשנית הזו בחיי, ואת העובדה שהיא משוכנעת שהיא יודעת בדיוק מה טוב לאישה אחרת, שלא ברור אם היא יודעת עליה משהו חוץ מאת שמה הפרטי – השכנה שלי מייצגת גישה שמאוד מקוממת אותי.

 על פי הגישה הזו, מטרת העל שלי, ושל כל אדם אחר שיש לו עודף משקל (ואולי של האנושות כולה) היא להיות רזה.

 נכון, עשיתי דיאטה, ירדתי 42 קילו, ואני שמחה מאוד בגוף המשופר שלי. אני קוראת לו משופר כי הוא בריא יותר, קל תזוזה בהרבה, נוח להסתדר אתו, נעים לי לנוע אתו ואורח החיים שהביא אותי עד הלום (בעיקר ירקות והתעמלות, ותשומת לב וסלחנות) משמח אותי הרבה יותר מהקודם. המטרה שלי הייתה לא להיות שמנה, לא לסחוב עלי קילוגרמים מעיקים, לא לסכן את הלב שלי והכבד והמפרקים ולהיות מסוגלת ללכת קילומטרים ולרוץ ולטפס מדרגות ולהתקפל לכל התנוחות הכי מוזרות ביוגה בלי בעיות.

 מעבר לזה קשה לי לראות יתרונות גדולים ברזון, ובוודאי לא כזה שנרכש בהרעבה עצמית, תסכולים ומתח. אני מודעת, כמובן, לתגמולים החברתיים הרבים שיש לרזון. סוזי אורבך, הפסיכולוגית החריפה ומבקרת התרבות המחוננת, דיברה ארוכות על האופן שבו נשות העולם המערבי מרעיבות את עצמן, כי מגיל אפס מלמדים אותנו שההישגים האחרים שלנו (החל מחוכמה וכלה בטוב לב) מחווירים לעומת מידת המותניים שלנו וגודל הישבן, ועל איך שככל שאנחנו – נשים כקבוצה – תופסות יותר נפח במרחב הציבורי, תובעות לעצמנו קול ומבטאות את הצרכים, החלומות, המיניות והיכולות שלנו, אנחנו נדרשות – חברתית – להצטמק גופנית.

 אורבך צודקת, אבל מודה בעצמה שמדובר בכוחות אדירים וקשה להשתחרר מהשפעתם. אבל אני מנסה. אני אומרת לעצמי שבני האדם נבדלים בכל מיני תכונות וגם בגודל, שאין לי שום שאיפה למחוק את כל מה שעבר עלי בחיים, גם אם יש לחלק מהאירועים האלה עקבות בגוף; שאני לא רוצה ולא מוכנה לשלם בחסרים תזונתיים ובאי שקט נפשי כדי לרדת עוד מידת מכנסיים, ושמבחינתי ההישג הגדול של הדיאטה הזו הוא סוג של דאגה לעצמי שגיליתי שיש בי.

 לפי טבלאות המשקל – ובטח לפי השכנה הזאת שלי – אני צריכה לרדת עוד שמונה קילו. לא בטוח שזה יקרה, ולגמרי לא בטוח שיהיה לי נוח עם המחשבה שאני מתאימה לאיזושהי טבלה.

לפני ואחרי ומה למדנו מכל זה

לפני עשרה ימים בערך התפרסמה בלאישה כתבת הסיכום של פרויקט "המכחישות", זה שבמסגרתו גליה ואני כתבנו רשימות אישיות על הדיאטה שלנו והשלנו מעצמנו קילוגרמים רבים (מאוד). לצד התגובות המאוד מפרגנות שקיבלנו, היו גם כמה תגובות שקיבלתי דרך הבלוג הזה, שטענו נגדי שדיאטה היא מעשה אנטי פמיניסטי, ושכתיבה על כך שרזיתי ב – 42 קילו היא פספוס, כניעה לתכתיבי החברה הדורשת מנשים להיות רזות (שלא לומר בלתי נראות), ושיתוף פעולה עם תפישה חברתית שמציבה מודלים של נשיות בלתי אפשרית.

בשבילי הדיאטה הזו הייתה מלחמה על חיי.

כאישה שנשאה על גופה כמעט 50 קילוגרמים עודפים, הייתי בדרך המהירה לצרות צרורות מאוד. כל הבדיקות הרפואיות שלי אמנם הצביעו על בריאות מפתיעה, אבל העתיד היה אפלולי: סכרת, שבץ מוחי, התקף לב, בעיות בעמוד השדרה ובברכיים אפילו סיכון גבוה יותר לסרטן. לא ממש התחשק לי להמשיך לצעוד (בשלב ההוא נכון יותר לומר להתגלגל) לכיוון הזה, וגם מאוד לא אהבתי את ההזנחה שממנה המצב הזה נולד, ואת ההרס העצמי שהתלווה אליו.

מבחינתי ההרזיה היתה (ועודנה. שלא יספרו לכם שזה מבצע תחום בזמן) קודם כל ההחלטה להציל את עצמי. וההצלחה בדיאטה, בספורט, באורח החיים החדש לגמרי שאימצתי, היא מבחינתי לא ק הוכחה אלא בעיקר רישיון להצליח בדברים שמעולם לא שיערתי שהם אפשריים עבורי.

זאת התמונה שלנו לפני. גליה ואני שוקלות היום ביחד כמעט 70 קילו פחות ממה שרואים פה בתמונה:

אנוכי מימין וגליה משמאל - לפני עשרה חודשים. צילום: גל חרמוני

ביום הצילומים ההוא לא היה לי מושג שמדובר באחד הרגעים שישנו את חיי לגמרי. סירבתי לראות את התמונות ולבחור את זו שתתפרסם בעיתון. התכוונתי להתבונן בהן רק אחרי חצי שנה של דיאטה, כדי שאוכל לומר "איזה מזל שאני כבר לא שם". אבל גליה שלחה לי אותן, ואחרי שגמרתי לרתוח מזעם, התפנתי לחטוף הלם, וגם להבין שזהו, אין ברירה, אני חייבת לעשות משהו לטובת עצמי.

בעשרת החודשים שחלפו מאז שמרתי את התמונות באיי-פון שלי וגם הכרחתי את כל מי שרצה או לא רצה לראות. זאת הייתה הדרך שלי לזכור לאן הרגלי החיים הקודמים שלי הובילו אותי, ולהבטיח שאלך בדרך אחרת. וזאת, אגב, הובילה אותי לכל מינ מקומות לא צפויים ומשובחים בתחומי העבודה, היצירה, קשרי עם האנושות ואינספור דברים אחרים שאין להם קשר למשקל ודימוי גוף.

התמונה השנייה, צולמה בחודש שעבר:

גליה (מימין) ואנוכי (משמאל) - בימינו אלה. צילום: גל חרמוני

מה למדתי בדרך משם לפה?

שדיאטה היא עניין אישי ביותר. שכדי לשנות משהו כל כך עמוק ומהותי צריך לרצות את זה מאוד, ולהיות מוכנות להתחיל בצעדים קטנים. כי אי אפשר לדלג קדימה. אבל זה בסדר, כי גם הדרך לשינוי היא מתגמלת מאוד.

כל אחת מאתנו מצאה את הפטנטים שעזרו לה. את הפריט שהתאים לה, את הפעילות הגופנית שהתאימה לה ואת הדרך להתגבר על משברים. והו, הו, כמה כאלה היו. ככל ששכבות השומן שלי התקלפו ונשרו, צפו ועלו מתחתן כל הדברים שניסיתי להחניק באמצעות ההשמנה ההיא:חרדות, זיכרונות, מצוקות, חוסר בטחון, היסוסים, חרטות. ההתמודדות עם אלה ממש ממש ממש ממש לא הסתיימה עדיין, אבל היא לפחות התחילה.

ההרזיה הזו לא הייתה, כאמור, מבצע, תחום בזמן. היא ניסיון אמיתי לצאת מאזורי הנוחות, לטלטל קיבעונות, להסיר את האבק מעל כל מיני דברים שנראים לי מובנים מאליהם. במידה רבה אני מרגישה שהיא מאפשרת לי להפוך לאישה קצת אחרת, אישה שאני אוהבת להיות.

ומה אם לא היינו עושות דיאטה?

בגיליון "לאישה" שרואה אור הבוקר, מופיעה כתבת הסיכום של פרויקט המכחישות. גליה ואני הצלחנו להוריד (ביחד) במהלך תשעת החודשים שבהם כתבנו בעיתון את יומני הדיאטה האישיים שלנו, כמעט 70 קילו.

היום מתפרסמות שם תמונות ה"לפני" ו"אחרי"שלנו (וכן, אני אעלה אותן לבלוג ממש בקרוב, אולי בפוסט הבא) – שבהן אפשר גם לראות בעין איזה שינוי דרמטי עברנו שתינו.

עבורי השינוי הזה היה עמוק בהרבה ממה שניתן לראות בתמונות. דרמטי פי כמה מגודל הישבן או היקף הירכיים או מהעובדה שנפטרתי מהסנטר הכפול. השינוי הזה היה איטי אבל מצוין. כי כשלקחתי על עצמי את האתגר הזה והחלטתי שהפעם זה באמת זה,  כבר לא יכולתי אלא לחבב את עצמי מאוד.

ביום הצילומים שקדם לכתבה שמתפרסמת היום בלאישה (בלופט המקסים של גל חרמוני, צלמנו האהוב), בעודי משתכשכת בבריכה (מטפורית) של אדרנלין ושמחת חיים, תהיתי מה היה קורה ואיפה הייתי היום אם לא היינו עושות דיאטה. איך הייתי מרגישה אם 42 הקילוגרמים שהורדתי היו עדיין עלי? הרי כל כך בקלות יכולתי לוותר לעצמי ביום הראשון, בחודש הראשון. ואז הייתה עוברת עלי עוד שנה שמנה מאוד, ואולי אחריה עוד כמה שנים שמנות.  ובטח גם לא הייתי מודה עד כמה לא נוח לי ומטריד ומעיק ומחניק ומעכב. ומתי הייתי מתעוררת ועושה משהו? ואיך? כל סיפור ההצלחה הזו מרגיש לי עדיין מאוד שברירי ופריך ואני יודעת שהעבודה הגדולה באמת, עבודת השימור (ביטוי שגורם לי להרגיש כמו פסיפס רומאי שנתגלה בחוף אשקלון) מתחילה רק עכשיו.

 

 

 

איך הצלחתי לרזות – מילים מעשיות

לפני מספר חודשים גליה ואני הוזמנו לדבר בכנס שנערך באיכילוב ועסק בשמירה על משקל ובסכנות ההשמנה. היה מאחורינו קילומטרז' צנוע של דיאטה ונדמה לי שכל אחת מאתנו ירדה עד אז משהו כמו 14 קילו. זה היה צעד ראשון בדרך ארוכה שעברנו, אבל אני לפחות הייתי כבר אז שיכורה לגמרי מהתגלית החדשה: שהכול בראש.

ברור שיש אנשים שההשמנה שלהם קשורה למיני גורמים גופניים בלתי נשלטים, אבל אצלי ואצל מרבית האנשים שאני מכירה, התהליך היה כולו נפשי. ההורמונים שלי היו בסדר, גודל הקיבה ממוצע, העצמות סטנדרטיות וכל שאר הפרמטרים המדידים במעבדה תקינים, תודה ששאלתם. אז מה בכל זאת גרם לי להשמין ואיך לכל הרוחות רזיתי? הראש. באיזשהו שלב גיליתי (כפי שכבר הודיתי כאן) את ההשפעה המאלחשת של האוכל, את הקלות שבה אפשר להשתמש בו כדי להדחיק מצוקות וכאבים, את שכבת הריפוד המצוינת שהוא מספק, לא רק על הירכיים והישבן אלא גם על הלב. ההרזיה שלי התאפשרה כשהבנתי את זה. לא שפתרתי את כל המצוקות שבשמן אכלתי, אבל המודעות למשמעות הרגשית של האכילה אפשרה לי להשתלט עליה במידה רבה ורוב הזמן לתעל דברים למקומות אחרים ולא למקרר.

בכנס ההוא באיכילוב נתבקשנו לדבר על חוויית ההרזיה שלנו ועל הגורמים שהפכו אותה לכל כך מוצלחת. מאחר שכאמור, הייתי מסוחררת לגמרי מהגילוי הזה, כמו חוזרת בתשובה, כמו מטיפה אוונגליסטית, כמו שליחה של עדי יהווה, רציתי רק שיתנו לי עוד ועוד ועוד לדבר בהתלהבות על כך שהכול בראש. הקהל – מאתיים או שלוש מאות איש, רובן נשים שמנות מאוד – רצו לדעת תכלס: מה אכלתן, האם להעדיף לחם מלא על לחם קל, האם מותר לאכול סוכר חום, כמה ארוחות ביום ואיך לעזאזל החזקתן מעמד בלי מתוקים.

ואותו דבר קורה לי כעת עם קוראות רבות של הבלוג הזה, שכותבות לי מיילים ומבקשות מתכונים, תפריטים, את הסוד, הוראות ברורות שאפשר לבצע כדי להצליח לרזות. אז זהו, שאין לי כאלה. גליה ואני ועוד כמה שמנים ושמנות לשעבר שראיתי סביבי והצליחו (מאוד) לרזות עברנו דרך שונה לגמרי. לא אכלנו את אותם דברים, לא התעמלנו באותו קצב, לא אימצנו את אותם הרגלים. דיאטה, מסתבר, היא עניין אישי, וגם אם יש מיליון תפריטים הגיוניים שמבטיחים הרזיה, את הפטנט האחד, החשוב, המרכזי, את הרגע או הכוח או איך שתגדירו את זה – הדבר הזה שמאפשר להחזיק מעמד, לפורר את ההתמכרות, לא לרצות לאכול במקום דברים אחרים – את יצר ההישרדות וההתגוננות הזה עוד לא הצלחתי לנסח במילים פשוטות.

אבל אני לא מתכוונת להתחמק. היו צעדים מעשיים שעשיתי ואני בהחלט שמחה לחלוק אותם עם (א)נשים אחרים. למשל:

* משך החודש הראשון לא אכלתי פחמימות בכלל. אני מכירה את עצמי ויודעת שהפחמימה היא ידידת נפש קרובה שמעוררת בי המיה ותאבון. זה היה כרוך בגמילה פיזית (עצבנות, חוסר סבלנות, נטייה לרטון ויחס גועלי כללי לסובבים) אבל אחרי חודש יכולתי להחזיר דברים כמו אורז מלא ולחם משובח לתפריט, בלי לחשוש מבולמוסים.

* משך שבועות רשמתי כל מה שאכלתי. כל פירור. זה בא כדרישה ראשונית מכרמית, הדיאטנית, והמשיך כסוג של התבוננות. גם אם היה נדמה לי שאני יודעת כמה, מתי ואיך אני אוכלת, הרישום הפתיע אותי ואפשר לי להתבונן בהרגלים שלי ובשימוש שלי באוכל בדרך חדשה וכנה.

* כבר כתבתי בפוסטים קודמים כמה חשובה קבוצת התמיכה. גליה ואני עזרנו זו לזו, וחוץ מזה גייסנו חברים, קרובי משפחה, בני זוג, עוברי אורח ואנשים שעמדו לפנינו בתור בסופרמרקט ולא הספיקו להתחמק בזמן. ודיברנו על זה. המון. עד שהקשיים הצטמקו לעשירית.

* משום שהתהליך כולו היה סוג של התייחסות אל עצמי בכבוד, נשרו מהתפריט שלי גם רוב המוצרים התעשייתיים. לא השתמשתי בתחליפי דיאט (למעט דיאט קולה, ואם מישהו מכיר מכון גמילה, אנא – את הטלפון, בדחיפות) ולא במיני מזונות מוכנים. אכלתי דברים מצוינים (בשר, עוף, סלמון, ירקות טריים, שמן זית, לחם מלא) ומעט. זה לא קשור ישירות להרזיה, אבל זה קשור ללקיחת אחריות על הגוף ועל אורח החיים וזה, מה לעשות, תנאי בסיסי להמשך.

* ההבנה שעליה דיברתי בפתיח, ש"הכול בראש" הביאה בהכרח את ההכרה בכך שלא מדובר באיזה מבצע או התאפקות קצרת מועד שלאחריה אפשר שוב לא לחשוב על אכילה. בגלל זה ניסיתי לצאת מאזורי הנוחות שלי (מה שקוראים Comfort Zones) לא רק במה שקשור לאוכל אלא גם בעוד תחומים ולתרגל התנהגויות חדשות. למשל, לא לאחר בדד ליין, להגיד כן למטלות שקודם הפחידו אותי, לעמוד על שלי במקומות שלא העזתי. זה ממש לא תמיד מצליח, אבל ברור לי שזה הכיוון הנכון.

* כתבתי. הרבה. זה הכלי שלי. כתבתי על הדיאטה ב"לאישה" (כמה שרק אפשרו לי) ואני כותבת פה. להתחייבות הפומבית הזו בעיתון ובבלוג יש כוח. היא חייבה אותי להוכיח את עצמי (הרי אין גדול כפחד מהפשלה לעין המצלמה…) וככל שהצלחתי, כך גם חיבבתי את עצמי. ואני יודעת, זה נשמע ניו אייג'י ומאוס אבל זה גם נכון להחריד. האהבה העצמית הזו עשתה 99% מהעבודה.

 

שמנה, שמנה, שמנה

שמנה, שמנה, שמנה, שמנה – אני מנסה לומר את המילה הזו מיליארד פעמים, עד שהיא נמסה בפה למשהו שאפשר לבלוע יותר בקלות.

 גם כשהייתי בשיא הגודל והמשקל שלי לא ממש הצלתי לחבר את התואר הזה לעצמי. מבפנים קשה להרגיש את זה, להפנים שהתחולל איזה שינוי, שלמרות שאת עדיין מרגישה קופצנית (ולמען האמת גם די אינפנטילית, כמו שהיית בגיל 12) וקלת תנועה ואנרגטית מאוד, לא ככה את נראית מבחוץ. לא פחדתי מהשם "שמנה". אולי משום שלא הייתי ילדה שמנה ולא גדלתי נחבטת בחוויות של לעג, לא הרגשתי את הקישור האוטומטי בין הכינוי "שמנה" לבין עלבון מהותי, עמוק.

הקושי שלי היה לחבר את המונח הזה לעצמי. להבין שזאת האמת, ושיש לה כל מיני השלכות. גם על האופן שבו אנשים אחרים תופשים אותי, וגם – כנראה – על האופן שבו אני מתנהלת. מפנימה לאט לאט – גם אם בחוסר מודעות מוחלט – שחיקה הולכת וגדלה בהערכה העצמית שלי.

היום, אחרי שהורדתי 40 קילו, אני שומרת באיי-פון את התמונות הכי גדולות והכי שמנות שלי, מתבוננת בהן לעתים קרובות ומכריחה קרובים, מכרים וזרים גמורים להתבונן בהן מדי פעם כדי לצקצק בחוסר אמון. אני לא תמיד מזהה את האישה שבתמונה. זאת אני? זאת הייתי אני? מה נשאר ממנה? ממני? מה השתנה? הרבה דברים השתנו, כנראה, ושום דבר מכל זה לא יכול היה לקרות אלמלא העזתי לומר לעצמי ולעולם "שמנה, שמנה, שמנה. ואני לא רוצה יותר להיות כזאת".

בפרק הקודם של "לרדת בגדול" ראיתי את אחת המתמודדות, שבינתיים הודחה מהתוכנית, מתוודה בפני בחור שלראשונה היא נמשכת לגבר שאינו רזה. הוא שאל אותה איך זה יכול להיות, כשהיא בעצמה כבדה, והיא הגיבה בזעזוע מהול בעלבון, ומחתה בתקיפות "לא כבדה. אולי מלאה. אולי".

אני יודעת שלמילים המפורשות האלה יש יכולת אדירה לפצוע. ליתר דיוק: יכולת לזהות כל פצע, גם אם הוא קבור מתחת לשכבות עבות מאוד, ולהיצמד אליו עד כאב. וכשאומרים אותן שוב ושוב ושוב זה לא באמת נהיה פחות כואב, אבל זה נהיה אמיתי – ועם יצורים מכאיבים אמיתיים יותר קל להתמודד מאשר עם מפלצות מיתולוגיות.

כשבאמת שומרים דברים בבטן

את האפקט המסמם של האוכל גיליתי בערך בגיל 30.

 עד אז אהבתי לאכול מכל הסיבות הנכונות: ידעתי להעריך אוכל טוב, התעניינתי (קלות) בבישול ואהבתי מאוד מפגשים משפחתיים וחברתיים שנערכו תמיד סביב שולחן שופע כל טוב.

 בגיל 30 גיליתי את מה שכל אלכוהוליסט יודע: שעוד טיפ טיפה מהדבר הזה, מביא אתו תחושה  של ערפול נעים, המרחיקה את המצוקות הרגשיות לשוליים.

עם מרבית המצוקות הרגשיות היומיומית הסתדרתי לא רע, אבל למעלה למעלה בשמי הרגש ריחף ענן אחד שחור וסמיך שלא רציתי לראות: הייתי תקועה בתוך נישואים אומללים מאוד, בלי יכולת לגייס את הכוח הנפשי ללכת מהם.

 יכולתי, כמובן, לדבר על זה עם אחרים, אבל היו דברים, כל כך הרבה דברים, שלא רציתי לומר לעצמי וקל היה כל כך להדחיק אותם באמצעות אוכל.

 אורן, חברי הטוב, נוהג לומר שבמקרר תמיד יש אור, תמיד יש מישהו בבית. זה בדיוק מה שגיליתי אז, לפני 16 שנה. הלכתי למקרר במקום לבכות, במקום לצעוק, במקום לבעוט, במקום להתקומם וללכת. הביטוי "לשמור דברים בבטן" קיבל פתאום משמעות אמיתית ומעשית כל כך. אלא שכדי לשמור את הדברים, באמת לחנוק אותם בעומק ולהבטיח שלא יגיחו משם החוצה, נזקקתי להרבה מאוד אוכל, מה שהביא להרבה מאוד משקל עודף.

המשקל העודף הביא עמו, כצפוי בחברה שלנו, נזיפות. לא תמיד במילים, אבל די בכך שבחנויות בגדים סטנדרטיות אי אפשר למצוא מכנסיים במידה 46 כדי לומר בקול רם "נכון, יש באוכלוסייה המון שמנים ושמנות, אבל אנחנו סוגדים לרזון, אז אנא מכם, אם אתם לא מסוגלים לסתום את הפה לפחות תלבשו שק ותתביישו לכם".

 ברור שהאוכל, בהיותו סם מאלחש זמין (וטעים) כל כך, שימש גם כדי להשתיק את הקולות האלה. אכלתי כהתרסה. נגד כל מי שחושב שלאישה שמנה אסור ליהנות מפלאפל בפיתה בעמידה ברחוב; נגד כל מי שחושב ש(א)נשים צריכים להתאים לתקן של מראה וצורה ואם לא אז לפצות על זה בייסורים, רגשות אשם ובושה; כנגד כל מי שחושב שהמראה באמת כל כך יותר חשוב מהאישיות – למרות שבואו נודה, האישיות, זו שנזקקה לגוף השמן והגדול הזה כמיכל שיכיל את כל תעצומותיה, לא הייתה במצב מזהיר. היא נזקקה מאוד לסוטול המופלא, מסיר הדאגות ומטשטש הזה, שמגיע אחרי ביס אחד יותר מדי.

בראשית הדרך נשלחתי על ידי לאישה לכתוב על סדנה לגמילה מאכילה רגשית. אף פעם לא חשבתי שאני לבד במערבולת הזו, אבל המפגש עם האנשים האחרים בסדנה (שלא היו שמנים, אבל או הו, איזה עניינים יש להם עם אוכל) היה מרגש: אנשים דיברו על האופן שבו הם מתנחמים באוכל או להפך, משתמשים בו כדי להעצים תחושות קשות. אני מצדי התגוננתי, כרגיל, באמצעות ציניות. התחברתי לבוּפֶה הפנימי שלי, זה שמגישים בו בדיחות עוקצניות ומרושעות במקום לומר ולשמוע את האמת.

אלא שאנשים באמת דיברו מהבטן וזה שבר את הציניות שלי.

זאת הייתה, ועודנה, חוויה משחררת מאוד. הרעיון היה לחזור ולהיפגש עם המטפל שהנחה את הסדנה עוד מספר רב של פעמים, ובמקום להיצמד לדיאטה, להשתחרר מהתלות הרגשית באוכל. לא ממש עשיתי את זה, כי לא נוצרה בינינו כימיה. אז ניסיתי לבד. ניסיתי להמשיך לנוע על גלגלי ההבנה שאוכל הוא רק אוכל. לא מגן, לא תרופה, לא תחליף ולא פתרון לאינספור מצבים רגשיים. או בקיצור – האוכל איננו באמת ידידו הטוב של האדם.

האם הצלחתי? את זה אני מודדת יום אחרי יום. בינתיים, 40 קילו פחות מבהתחלה, כן.

 

אימא'לה: דיאטנית!

 הניסיון האישי שלי אומר שכשמגיע אליך שליח על טוסטוס, הוא בדרך כלל מביא משהו טעים לאכול. לא כך היה עם כרמית. יש לה אמנם שם של בית חרושת לממתקים, אבל הבשורה הקולינרית שלה כללה המלצות לאכילת לחם קל, גבינות כחושות, פיסות עוף זעירות (בלי עור) וירקות. יכול להיות שאני חוטאת פה לאמת, ואולי השמטתי איזו פיסה של כרובית מאודה, אבל זה היה המפגש הראשון בחיי עם דיאטנית: מפחיד, מבלבל וממלא ברחמים עצמיים.

החרדה הגדולה הייתה מפני טקס ההישקלות. עד שהתחלתי את פרויקט ההרזיה שתועד בלאישה, עברו חודשים של הכחשה מוחלטת. חודשים שבהם לא התעמתי עם האמת על משקלי, ולכן המבט הישיר בסקלה, שטיפסה מעלה, מעל ומעבר למה שאני – בסלחנותי הטבעית – דמיינתי, לא היה פשוט.

 הדרך היחידה שבה יכולתי להתמודד עם העלייה על המאזניים הייתה להעצים את הדרמה ולהעניק לכל הסיפור גוון פולחני לגמרי: גירשתי את גליה מהחדר והודעתי לכרמית, הדיאטנית, שתרשום לעצמה את התוצאה אבל אני בשום אופן לא מוכנה להסתכל. בסופו של דבר הסתכלתי. ועוד איך הסתכלתי ולמרבה התדהמה הציפה אותי תחושה חביבה ולא מאוד מוכרת. יכול להיות שקוראים לזה אהבה עצמית? כי במקום להזדעזע, נמלאתי הכרת תודה לעצמי על זה שאני סוף סוף עושה מעשה, דואגת לעצמי, מטפלת בעצמי.

ואל תחשבו שזה כל כך פשוט, להחליט להיפטר מכל כך הרבה קילוגרמים, מהישבן העצום, מהנוכחות הבולטת שמאפשרת לי (את מה שהפה הגדול שלי, למען האמת, תובע לעצמו גם ככה) להשתלט על כל פורום אנשים שבתוכו נמצאתי.

 כי להיותי אישה שמנה היו גם לא מעט יתרונות. החשוב מכולם, אולי, הוא הפטור שנתתי לעצמי מעיסוק בכל אותם צדדים של הנשיות שגם קודם לא ממש התחברתי אליהם: איפור, אופנה, העיסוק האובססיבי באוכל ובמידות הגוף וההשוואה האינסופית למודלים אידיאלים של נשיות, שמציפים את הטלוויזיה, עיתוני הנשים ומודעות הפרסומת (אבל בואו נודה, לא ממש את הרחוב).

 נכון שהמשקל הדביק עלי תווית של חריגות מסוימת, אבל זה בסדר, עם זה כבר ידעתי לחיות בשלום. ההחלטה לא ללדת ילדים – שנדמה לי שרק היא מכעיסה את הציבור יותר מההחלטה לא לעשות דיאטה –  מעמידה אותי כבר שנים תחת מתקפה של טילים בעלי ראש נפץ גרעיני המשוגרים מכל עברי המיינסטרים, כך שרכשתי לי שריון נפשי, ששימש אותי בהצלחה גם בהתמודדות עם התואר שמנה. (שמתם לב שאמרתי שריון ולא עור של פיל? בקושי התאפקתי לא להרים לכם להנחתה).

היתרון השני קשור לסקס. כל עוד ישבו עלי שניים, שלושה, חמישה קילוגרמים מיותרים הם היו מחוברים היטב לכל התסבוכים האפשריים: איך נראה התחת שלי מאחור, האם מהזווית הזו רואים שיש לי קפלים בבטן, האם השמרלרלים שהחלו לצמוח לי מתחת לזרועות אכן מטלטלים כמפרשייה של דוגית בסערה בכל פעם שאני זזה? ואיך לכל הרוחות אפשר לעשות את זה באור מלא עם כל הצלוליטיס הזה?

 ואז באה ההשמנה המסיבית, ועמה – האושר. מפגשים עם גברים כבר לא הצריכו העמדת פנים ובטח לא חששות מפני מה יהיה כשהבגדים יוסרו. הכל היה שם, מראש, גלוי ובלתי ניתן להחבאה. אני בטוחה שהיו גברים שאפילו לא ראו אותי בגלל זה, אבל עם אלה שראו וגם רצו את מה שראו, לא נותר לי אלא לרוות נחת וחדווה ודעת וכל מילה נרדפת לאורגזמה שתוכלו למצוא במקורות. 

בואו נחזור למפגש עם כרמית אלמוג, הדיאטנית על גלגלים (זו שמגיעה עד הבית מצוידת בכל מכשירי המדידה האפשריים, כאילו הצמיגים שלי הם רדידי זהב יקרים). שלב הרחמים העצמיים הגיע ברגע שבו היא שלפה את התפריט, האמור לכלול לא יותר מ – 1400 קלוריות ביום. במבט אובייקטיבי אני מודה, יש שם לא מעט אוכל ובטח גם איזון בריאותי במיוחד בין אבות המזון. אבל לאיזו אישה שמנה שמנסה לרזות יש בכלל מבט אובייקטיבי? אני ראיתי רק את מה שאין שם (קממבר, בורקס, שוקולד) וזה, מה לעשות, מילא אותי רחמים עצמיים.

בפועל התנערתי די מהר מהרחמים העצמיים, וגם מהתפריט שקבעה לי כרמית, כי הבנתי שדיאטה ובעיקר היכולת להתמיד בה, היא עניין מאוד אישי. אכלתי הרבה ירקות, ויתרתי על שומנים ובצקים וחברים אחרים במשפחת הפשע הקולינרי  – ונדהמתי כמה מהר הגוף שלי מודה לי על זה. היום, תשעה חודשים מאוחר יותר וכמעט 40 קילו פחות, אני מרגישה נהדר, אבל התחושה הזו החלה לנבוט כבר אז: קלילות, רעננות, תחושה לא מוכרת שנעים היה להתמסר לה.

 אחרי יריית הזינוק,  כבר היה פחות טראומטי. מאחר שאין לי בבית מאזניים, לא היה לי מושג אם משטר האכילה החדש והאקלקטי שלי (ניסיתם פעם ארטישוק עם סלרי?) עובד. בחלומות המוזרים, הפתלתלים והמסויטים שלי, קיבלתי את פרס האקדמיה למדעים על גילוי העובדה שחסה היא מזון משמין. במציאות עליתי על המאזניים (ראו הטקס מפסקה 2, רק הפעם בליווי לחשושי תפילה) וגיליתי שירדתי 6 קילו. נשימה עמוקה. שינוי דרמטי לא רק בגזרה אלא גם במצב הנפשי: תחושת הייאוש התחלפה באופוריה ובידיעה הברורה שזה אפשרי.

ידעתי אז שאני עומדת בראשיתה של דרך ארוכה מאוד, אבל  זה לא מנע ממני לעמוד ערומה מול המראה במקלחת ולהגיד לעצמי "מותק, כדאי שתעמדי במשימה הזו שלקחת על עצמך, אחרת יהיה לך עסק איתי".