שמנה בראש

מאז שהתחלתי לרזות אני צופה בהתמסרות גדולה בסרטים תיעודיים העוקבים אחרי אנשים שמנים שמנסים לרדת במשקל. האחרון שבהם הוא "שמנה בראש" (Fix My Fat Head) , סרט תיעודי של הבי בי סי, שהוא מין יומן אישי מצולם של האנה ג'ונס, עיתונאית וולשית בת 36, שהלשון החריפה ביותר שלה לא הפריעה לה ללעוס את עצמה כמעט למוות. בראשית הסרט היא שוקלת 134 ונושאת בפני המצלמה מונולוג שלם שעיקרו חוסר היכולת שלה לומר לעצמה לא ותשוקתה העזה לפאי תפוחים.

 

ג'ונס רוצה לרזות וכבר ניסתה את כל סוגי הדיאטה המוכרים לאנושות, וכל ניסיון כזה הסתיים בתרחיש המוכר, שבו אחרי רגע השבירה היא צוללת לתוך ים של פחמימות ומאלחשת את אכזבותיה באמצעות אוכל. ג'ונס הייתה שמנה מילדותה המוקדמת. היא גם משוכנעת שזה הדבר היחיד שאנשים רואים בה. "על אחרות אומרים 'זאתי שאמרה ככה וככה' או 'זאת שעשתה ככה וככה'. עלי אומרים – היא אומרת – 'נו, זאת, השמנה". מהצד קל לראות שאין מצב. מדובר באישה כל כך פקחית, שנונה, מלאת חיים ומקורית במחשבתה שיש מאה מיליון סיבות אחרות לזכור אותה. אלא שבמה שקשור למשקל שלה, ג'ונס מסוגלת לראות את העולם דרך פרספקטיבה צרה מאוד: היא בטוחה שאנשים שהיו שמנים ורזו, הגיעו למצב שבו "החיים שלהם סוף סוף מושלמים", וכשהיא מחליטה לא לאכול עוגות או לזאניה או לוותר על שמונה כוסות בירה, היא מרחמת על עצמה כאילו מדובר בעונש ולא מבינה למה לא "לא מגיע לה" לאכול "כמו אנשים נורמליים".

 

הסרט על ג'ונס נפלא. ראיתי אותו דומעת, כמו את כל הפרקים של "לרדת בגדול" (האמריקאית, כמובן) ואת שאר סרטי השמנים, האלכוהוליסטים, המכורים למה שאתם רוצים והאגרנים הכפייתיים, באותה התרגשות שהיא ספק חלחלה, ספק אימה והרבה מאוד הקלה על כך שאני כבר במצב אחר. אבל האם אני באמת במצב אחר? אמנם הצלחתי לרזות, ובאותה הזדמנות לטאטא מהחיים שלי עוד כמה דברים שהפריעו לי לא פחות מהמשקל העודף, אבל אני יודעת בוודאות שהבריאות הנפשית הזו מתעתעת וגם שברירית מאוד. בכל מצב של מצוקה, חרדה או לחץ הגוף שלי ממש זועק לפתרון שאליו הרגלתי אותו משך שנים: לכי למקרר, קחי משם משהו, וטשטשי את חריפות התחושות שאת מרגישה כרגע. וקשה להתנגד לזה, קשה בדיוק כמו ביום הראשון לדיאטה. בחיי.

 

 היה לי פעם ידיד שהיה מכור לאלכוהול, ותיאר באוזניי את השלוק הראשון מהוודקה אחרי שבועות של ניסיונות מוצלחים להימנע. "זה כמו לחזור הביתה", הוא אמר. אני מכירה את התחושה הזו היטב. אולי בגלל זה כל כך קשה להיגמל מאוכל, מסיגריות, מכל מיני הרגלים שגובים מאתנו מחירים כבדים. קשה מאוד לראות מרחוק את המוכר, את הבטוח, את הבית, ולהחליט ללכת ממנו בשביל איזו הבטחה שאיננה תמיד ברורה.

 

בסוף הסרט (להלן ספוילר!!!) ג'ונס לא מצליחה לרזות וגם לא משתכנעת לשמוח ככה, בגופה הגדול והמרופד. היא עדיין בשלב הוויתורים, הבדיחות (המצחיקות מאוד) והתסכולים. ואני שם אתה. הקילוגרמים שלי אמנם ירדו, אבל אני לא משלה את עצמי לרגע – אני עדיין שמנה לגמרי, בראש.