בגיליון "לאישה" שרואה אור הבוקר, מופיעה כתבת הסיכום של פרויקט המכחישות. גליה ואני הצלחנו להוריד (ביחד) במהלך תשעת החודשים שבהם כתבנו בעיתון את יומני הדיאטה האישיים שלנו, כמעט 70 קילו.
היום מתפרסמות שם תמונות ה"לפני" ו"אחרי"שלנו (וכן, אני אעלה אותן לבלוג ממש בקרוב, אולי בפוסט הבא) – שבהן אפשר גם לראות בעין איזה שינוי דרמטי עברנו שתינו.
עבורי השינוי הזה היה עמוק בהרבה ממה שניתן לראות בתמונות. דרמטי פי כמה מגודל הישבן או היקף הירכיים או מהעובדה שנפטרתי מהסנטר הכפול. השינוי הזה היה איטי אבל מצוין. כי כשלקחתי על עצמי את האתגר הזה והחלטתי שהפעם זה באמת זה, כבר לא יכולתי אלא לחבב את עצמי מאוד.
ביום הצילומים שקדם לכתבה שמתפרסמת היום בלאישה (בלופט המקסים של גל חרמוני, צלמנו האהוב), בעודי משתכשכת בבריכה (מטפורית) של אדרנלין ושמחת חיים, תהיתי מה היה קורה ואיפה הייתי היום אם לא היינו עושות דיאטה. איך הייתי מרגישה אם 42 הקילוגרמים שהורדתי היו עדיין עלי? הרי כל כך בקלות יכולתי לוותר לעצמי ביום הראשון, בחודש הראשון. ואז הייתה עוברת עלי עוד שנה שמנה מאוד, ואולי אחריה עוד כמה שנים שמנות. ובטח גם לא הייתי מודה עד כמה לא נוח לי ומטריד ומעיק ומחניק ומעכב. ומתי הייתי מתעוררת ועושה משהו? ואיך? כל סיפור ההצלחה הזו מרגיש לי עדיין מאוד שברירי ופריך ואני יודעת שהעבודה הגדולה באמת, עבודת השימור (ביטוי שגורם לי להרגיש כמו פסיפס רומאי שנתגלה בחוף אשקלון) מתחילה רק עכשיו.
רזיתי 
פינגבק: ומה אם לא היינו עושות דיאטה? « המדור לאיבוד קרובים
דפנתי יקירה,
איך לומר זאת בפשטות: את נותנת לי השראה. מתה לראות את התמונות, ומתה לדבר איתך בהזדמנות קרובה. עבר יותר מדי זמן. חיבוק ענק (של 40 קילו לפחות), ריקה (אצל העורכת שלך יש המייל הפרטי שלי ומספר הטלפון. אפילו דיברנו עלייך בהערצה משותפת). נשיקות שוב, ריקה
לכבוד הוא לי, ריקה, ולהתראות בקרוב.
דפנה!!! ברוכים השבים.
בעיקר אני שמחה לשמוע את קולך שוב (בענייני "רזיתי" ובכלל)
אכן…שאלה מצויינת!! אני שואלת גם: מה היינו עושות אם לא היינו עושות דיאטה?
ואניגם אומרת: בואי ננסה ונחשוב על השאלה שצריך שנשאל כל בוקר מחדש ושתתן מענה לאיך איך עושים שהעניין הזה לא יגמר לעולם! שנבטיח שאין דרך חזרה…אין! אין שום אפשרות לרוורס…
שלך
עמית
עמית, מי כמוך יודעת איזו דרך היא זאת.
קיבלתי גם תגובות שרטנו על שיתוף הפעולה שלי עם התפיסה האנטי-שמנה הרווחת בחברה, ועל כך שאינני ביקורתית מספיק ונכנעת לדיכוי נשים באמצעות כפיית משטר דיאטה. וחשבתי על השיחה של שתינו אז בקפה – על כמה משחרר להיפטר מהקילוגרמים האלה, וכמה קשה לכבד את עצמך מספיק כדי להיות מוכנה לעשות צעד כזה. כמה זה רחוק ממשטר האופנה והנשיות הזעירה, וכמה כוח זה נותן….
ומסקרן כבר לראות. בהצלחה בכל!
יש תמונות בגליון הנוכחי של לאישה. ויהיו פה מחר. מבטיחה.
דפנה, אם לא היינו עושות את זה, במוקדם או במאוחר היינו דוגמות את הבופה במחלקה הקרדיולוגית. חד וחלק. אין לי ספק.
הבופה נמצא שם בחדר ליד פינת העישון, הא?
w0w
גאה בך. קראתי בשקיקה את הסיכומים.
כל הכבוד.
🙂
תודה, תודה.
בפינה ליד המקרר עומד לו נר הזכרון לזכר ישבנך האהוב והמפואר שהיה פעם.
אבל אין ספק שהאחרי שלך (למרות החסר באחוריים) יפה הרבה יותר.ובריא
42 קילו!
וואו. זה הרבה יותר מגאווה. אין מילים באמת שאין. כל הכבוד. איזה כוח רצון ואיזה חוסן נפשי. מעורר קנאה ומושא להערצה.
מדהימה את.
מוש יקירתי,בעקבות תגובתך אני חייבת לצטט פה שיר מופלא שכתבה שכנתי לרשימות אביבה משמרי (ומשום שאני לא מוצאת את השיר בבלוג שלה, אני לא יכולה להכניס לינק, אז הנה השיר כולו, הקרוי בלוז תחת-
הדבר הכי טוב
בתחת שאני מגדלת
זה שאפשר להחביא בו דברים.
לו הייתי חיה בתקופה אחרת
הייתי מחביאה בו פולנים
שהחביאו יהודים
שהחביאו פולנים
שהחביאו יהודים.
מגיע להם.
כן כן, הכל אני מחביאה שם
ומה שיפה זה שכולם רואים.
אני מרגישה הרבה יותר טוב
מאז שהוא הגיע
מאז שהביג תוכעס הזה
הגיע אל אחוריי.
הוא גם הבעיה וגם הפתרון:
אוכל נוגע בי מבפנים,
שומן נוגע בי מבחוץ.
וחוזר חלילה.
גם הבגדים פתאום תלויים אחרת,
כאילו מלאים יראת כבוד:
פה מותר להיצמד ופה אסור להיצמד,
ופה החצאית כורעת ברך
לרגליו של הישבן העצום הזה,
ומתפללת.
למה כבר מתפללת חצאית?
אולי שהרוכסן לא ייקרע.
אולי שיום אחד גם חברותיה
הצרות ממנה
יזכו להעלות את עצמן על הפלא.
אוח, על הפלא הזה,
לעטוף אותו.
אוח, בהחלט.
כן, כן.
אוח, בהחלט! אוח!
תיכף מישהו יטפח לי עליו,
בואי מותק.
או שלא.
אסתי יקירתי
המון תודות על הפרגון העצום. אני אעלה את התמונות בימים הקרובים.
איזה שיר גדול..
בדיוק לפני מספר ימים חשבתי, אז מה לגבי הדיאטה? איך דפנה נראת? אך, עדיין אין תמונות. אני שמח מאד עבורך. פשוט נפלא!
מיכאל היקר – תודה, והנה לנו עוד סיבה לארגן שוב מפגש פסגה
אני גם חושב שתמונות מדברות עוד יותר מהמילים. נשמח לראות אותך 🙂