כשבאמת שומרים דברים בבטן

את האפקט המסמם של האוכל גיליתי בערך בגיל 30.

 עד אז אהבתי לאכול מכל הסיבות הנכונות: ידעתי להעריך אוכל טוב, התעניינתי (קלות) בבישול ואהבתי מאוד מפגשים משפחתיים וחברתיים שנערכו תמיד סביב שולחן שופע כל טוב.

 בגיל 30 גיליתי את מה שכל אלכוהוליסט יודע: שעוד טיפ טיפה מהדבר הזה, מביא אתו תחושה  של ערפול נעים, המרחיקה את המצוקות הרגשיות לשוליים.

עם מרבית המצוקות הרגשיות היומיומית הסתדרתי לא רע, אבל למעלה למעלה בשמי הרגש ריחף ענן אחד שחור וסמיך שלא רציתי לראות: הייתי תקועה בתוך נישואים אומללים מאוד, בלי יכולת לגייס את הכוח הנפשי ללכת מהם.

 יכולתי, כמובן, לדבר על זה עם אחרים, אבל היו דברים, כל כך הרבה דברים, שלא רציתי לומר לעצמי וקל היה כל כך להדחיק אותם באמצעות אוכל.

 אורן, חברי הטוב, נוהג לומר שבמקרר תמיד יש אור, תמיד יש מישהו בבית. זה בדיוק מה שגיליתי אז, לפני 16 שנה. הלכתי למקרר במקום לבכות, במקום לצעוק, במקום לבעוט, במקום להתקומם וללכת. הביטוי "לשמור דברים בבטן" קיבל פתאום משמעות אמיתית ומעשית כל כך. אלא שכדי לשמור את הדברים, באמת לחנוק אותם בעומק ולהבטיח שלא יגיחו משם החוצה, נזקקתי להרבה מאוד אוכל, מה שהביא להרבה מאוד משקל עודף.

המשקל העודף הביא עמו, כצפוי בחברה שלנו, נזיפות. לא תמיד במילים, אבל די בכך שבחנויות בגדים סטנדרטיות אי אפשר למצוא מכנסיים במידה 46 כדי לומר בקול רם "נכון, יש באוכלוסייה המון שמנים ושמנות, אבל אנחנו סוגדים לרזון, אז אנא מכם, אם אתם לא מסוגלים לסתום את הפה לפחות תלבשו שק ותתביישו לכם".

 ברור שהאוכל, בהיותו סם מאלחש זמין (וטעים) כל כך, שימש גם כדי להשתיק את הקולות האלה. אכלתי כהתרסה. נגד כל מי שחושב שלאישה שמנה אסור ליהנות מפלאפל בפיתה בעמידה ברחוב; נגד כל מי שחושב ש(א)נשים צריכים להתאים לתקן של מראה וצורה ואם לא אז לפצות על זה בייסורים, רגשות אשם ובושה; כנגד כל מי שחושב שהמראה באמת כל כך יותר חשוב מהאישיות – למרות שבואו נודה, האישיות, זו שנזקקה לגוף השמן והגדול הזה כמיכל שיכיל את כל תעצומותיה, לא הייתה במצב מזהיר. היא נזקקה מאוד לסוטול המופלא, מסיר הדאגות ומטשטש הזה, שמגיע אחרי ביס אחד יותר מדי.

בראשית הדרך נשלחתי על ידי לאישה לכתוב על סדנה לגמילה מאכילה רגשית. אף פעם לא חשבתי שאני לבד במערבולת הזו, אבל המפגש עם האנשים האחרים בסדנה (שלא היו שמנים, אבל או הו, איזה עניינים יש להם עם אוכל) היה מרגש: אנשים דיברו על האופן שבו הם מתנחמים באוכל או להפך, משתמשים בו כדי להעצים תחושות קשות. אני מצדי התגוננתי, כרגיל, באמצעות ציניות. התחברתי לבוּפֶה הפנימי שלי, זה שמגישים בו בדיחות עוקצניות ומרושעות במקום לומר ולשמוע את האמת.

אלא שאנשים באמת דיברו מהבטן וזה שבר את הציניות שלי.

זאת הייתה, ועודנה, חוויה משחררת מאוד. הרעיון היה לחזור ולהיפגש עם המטפל שהנחה את הסדנה עוד מספר רב של פעמים, ובמקום להיצמד לדיאטה, להשתחרר מהתלות הרגשית באוכל. לא ממש עשיתי את זה, כי לא נוצרה בינינו כימיה. אז ניסיתי לבד. ניסיתי להמשיך לנוע על גלגלי ההבנה שאוכל הוא רק אוכל. לא מגן, לא תרופה, לא תחליף ולא פתרון לאינספור מצבים רגשיים. או בקיצור – האוכל איננו באמת ידידו הטוב של האדם.

האם הצלחתי? את זה אני מודדת יום אחרי יום. בינתיים, 40 קילו פחות מבהתחלה, כן.

 

34 תגובות ל-“כשבאמת שומרים דברים בבטן

  1. פינגבק: הדברים ששמרתי בבטן « המדור לאיבוד קרובים

  2. אם אנחנו "שומרים בבטן" דברים, אז למה אומרים לנו כל הזמן ש"הכל בראש"?

  3. "במקרר תמיד יש אור" זה משפט מעולה.

  4. את ענקית.עכשיו אפשר להגיד את זה, בלי שתעני לי 'ואת זונה רוסייה'.
    את ענקית ואני לא מצליחה להוריד גרם אחד, רק בוכה על זה. אולי תבקשי בלאישה שאהיה שפן -מעבדה-הבא שלהם? אני מוכנה לשיטות הרבה יותר אקסטרימליות מסתם דיאטנית עם גלגלים, ירקות מבושלים, ללעוס ולירוק. יש מישהו במרכז הארץ שמוכן לכבות לי את האור המחורבן במקרר המחורבן שלי? אני לא מצליחה. נקודה. ניסיתי ועברתי הכל ואת כולם. כל מי שמעוניין -מוזמן לנסות. נשיקות

  5. כל הכבוד! הן על התובנות והן על המעשים.

    חברך היחף

  6. דפנה, אחרי שקראתי כאן מספר פוסטים (מאוד מרגשים ומעניינים) פתאום לא כל כך ברור לי למה בחרת דווקא בבלוג. נראה לי בית פחות אותנטי לתיעוד דברים שכבר קרו, וכך גם החיתוך בין פוסט לפוסט… אז למה בעצם בלוג ולא ספר?
    בכל מקרה מאוד נהנית לקרוא אותך. כאן ובמקומות אחרים…

    • אולי יהיה ספר, לכי תדעי. אני מניחה שהבלוג נועד לשמר אצלי את תחושת המחויבות, משום שהתיעוד בלאישה עומד להיגמר, והיה לו חלק חשוב בגישת הנו-נונסנס שאיפיינה אותי הפעם… ובכל אופן תודה על הפרגון.

  7. כל הכבוד על הכתיבה הישירה, האמינה והאמיצה
    והרבה הצלחה גם בהמשך!

  8. כל הכבוד, באמת. אני ממש לא בטוח אגב על העניין הזה של אכילה מתוך שעמום או מצוקה וכל זה, יכול להיות שיש אנשים שצריכים לאכול יותר מאחרים, מתוך רעב, אנחנו לא כולנו פחיות, לא אותו הדבר, ממש לא, וכל אחד נולד עם גנטיקה אחרת, תיאבון אחר ואופי אחר.

  9. את יודעת, ככל שאני קוראת אותך כאן בבלוג המצויין והכתוב כל כך יפה, אני יותר משתכנעת שאין בעייה עם שומן ולמה לא לאכול
    ואז אני באמת לא מבינה למה עשית דיאטה ולמה להשיל 40 ק"ג?

  10. יקירה, היית לי לעונג השבוע. את נראת נפלא!

  11. "התחברתי לבוּפֶה הפנימי שלי, זה שמגישים בו בדיחות עוקצניות ומרושעות במקום לומר ולשמוע את האמת" – איזה משפט. מאשללה. מאשללה.

  12. את יודעת שהמפגש שלנו היה השראה לכתיבה אמיתית, נכון?

  13. המשפט "האוכל איננו באמת ידידו הטוב של האדם" הוא נכון ואינו נכון בעת ובעונה אחת. נכון- כאשר הוא מהווה תחליף למצוקות, שתארת ושלא תארת. אנו חיים בחברת שפע במובנים רבים ולעניינינו-שפע של אוכל זמין, מפתה, קורץ מן המדפים בסופר, מן התפריט במסעדות ובמקרר הביתי. אנו מוצפים דרך המדיה בתוכניות אוכל, חלקן מעניינות ואחרות פחות,אולם הנקודה היא שהאוכל "רודף" אחרינו ללא הרף.הדרך בה הצגת את הנפילה ואת התקומה דרך תובנות חדשות החבויות במעמקי הנפש המיוסרת הנתונה במאבקים סזיפיים, מעידה על תעצומות נפש. לא קל לעמוד למול מראה המשקפת את הפנים המקומט, המושפל והדחוי.על כן, נתבונן באוכל מתוך ידידות- האוכל הוא כן ידידו הטוב של האדם, הוא סם החיים, הוא הכוח ממנו שואפים את החיים
    הוא מזין, מחייה מרווה ועוזר להרים את הראש בגאווה מעל לרפש. כפי שחשוב לנו לבחור את ידידנו, עימם טוב לנו, כך חשוב לבחור את המזונות עמם אנו מעוניינים להתיידד. פחמימות ריקות אאוט, ירקות פירות אין, וכך הלאה והלאה. לסמן את האויבים, לשלחם מעל פנינו ולהתגאות בנצחון, שיוביל לנצחונות נוספים. הנצחון על חולשות הגוף טומן בחובו נצחון על חולשות הנפש. האוכל הוא האמצעי למטרות הנעלות, שכל פרט מציב לעצמו, הוא הכלי, הוא הנשק הוא הידיד. האוכל הוא מגן ותרופה, לא כל אוכל, לא באופן גורף וחד משמעי. יש לברור את האוכל שהוא מגן ותרופה, להתיידד עמו, ללמוד לצרוך אותו באהבה- והוא יחזיר לנו אהבה. היכולת לאהוב את האני החדש.

  14. קודם כל – כל הכבוד. מדהים התהליך שעברת.

    ושנית, לדבר מהבטן על ענייני הבטן, מתברר שגם אם לא קל, יש הרבה מה להגיד.

    • ואני אשמח אם אנשים ינצלו את המקום לדבר. קיבלתי לא מעט מיילים בנושאים שונים שאנשים שומרים בבטן, ונראה לי שאם יפתחו פה יוכל להיות דיון מרתק.

  15. תודה על הבלוג הזה שלך (זה מעין בלוג משלים לשני, לא? שם המבט החוצה וכאן המבט פנימה, בערך). תמיד מעורר השראה לגלות מישהו אחר, במקום אחר, אבל ברגע מקביל מחליט להפסיק לפחד מהפחד.

  16. כיף לקרוא על הדיאטה שלך! גם מפני שכרגיל את כותבת מצויין אבל בעיקר מפני שאצלך דומה שהדיאטה נבעה ממקור פנימי לא חף מביקורת כלפי הלחצים החיצוניים והאוויליים שיש נגד נשים שמנות.

  17. ארבעים קילו! מרשים, מעורר כבוד. אל תאמיני לכל הדיבורים על "יש כאלה שצריכים לאכול יותר", גנטיקה וכו', הכל קשקוש. לא צריך אלא רק טיפת יושר עצמי כדי לדעת עד כמה האוכל יכול להפוך לממכר רגשית. אין משהו שמספק הרגשה טובה, נעימה ומנחמת כמו מנת גלידה טובה, פיתה עמוסה בשווארמה עסיסית או פרוסת עוגה משובחת. להרגיש טוב בדרך הכי קלה, הכי פשוטה, הכי מהירה. צריך הרבה אופי כדי לא רק לזהות את זה על עצמך, אלא גם להשתלט על זה, להגיד לעצמך, "אני לא באמת צריכה את הפלאפל הזה עכשו, רק בגלל שחרא לי בנשמה" וללכת לחפש משהו אחר שיגרום להרגשה טובה בלי לגדוש את הבטן. אני יודעת, כי הייתי שם. לא במספרי הק"ג שלך, אבל גם לי היו לא מעט מיותרים. עושים את זה בלי דיאטנית, בלי רצפטים, בלי להקשיב לעייצ'ס מכל העולם, רק שכל ישר וידע מינימלי במחיר הקלורי – פחות או יותר, לא מתמטי, של מאכלים שונים. זו כל התורה. לא להאמין מה שזה עושה לבריאות הנפשית, לאגו, וגם לגוף (אסור לזלזל בו!) – לכל מה שיש לנו וחשוב באמת.

  18. שאפו ענק.פעם אחרונה שנפגשנו זה היה אמצע הדרך כזה, לא? (-:

    • לא. זה היה לפני איזה ארבע שנים בניסיון הקודם והראשון בחיי לרזות שהצליח רק עד האמצע. הפרויקט הנוכחי שהצליח ממש ממש התחיל רק בפברואר השנה לפני תשעה חודשים.

  19. היי,
    הגעתי לכאן בזכות החברה שלי ה"זונה הרוסייה", ונשארתי בגלל האור, במקרר כמובן. הרי בסופו של דבר לכולנו כמעט יש חורים בנשמה שמבקשים להתמלא בדרכים שונים ומשונות. אז גם אני מצטרפת לברכות ולחיזוקים….
    ליאת

  20. את מסתובבת בחברה לא רעה בכלל, ליאת…:-) תודה על הברכות.

  21. חחחחחחחחחחחחחחחחחח. עכשיו אתן מדברות.
    הבעיה שעכשיו אני צריכה לגייס אנרגיה לשנוא את שתיכן. אחת -מקל, השנייה- קיסם

  22. דפנה יקרה,
    אני עוקבת מרחוק (וגם קצת מקרוב, עם גליה) אחרי התהליך שאתן עוברות ורוצה לחזק את ידייך. כל הכבוד ויישר כוח!
    לדעתי כדאי לכן לשקול העברת סדנא או הרצאה – גם לקהל הרחב וגם לאנשי מקצוע לגבי עצם השינוי, אותו גביע קדוש חמקמק שיש הרודפים אחריו במשך שנים.
    וכעת כשגיליתי את הבלוג שלך, ממשיכה לקרוא (וכן, גם אני בעד ספר).

    • טובה, תודה על המילים הטובות. אולי שמעת מגליה על ההרצאה שכבר נתנו ביחד, והפכה לסטנד אפ פרוע. אני חושבת שזה רעיון מופלא, והוגה גם בכל הרעיונות האחרים. אני בטוחה שיתגלגלו כאן דברים מעניינים.

  23. ודאי שמעתי, והצטערתי שלא יכולתי להגיע. אשמח לקשר ביניכן למארגנות כנסים לדיאטניות, זה יכול להיות מצויין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s