תגית: 42 קילו

שמנה בראש

מאז שהתחלתי לרזות אני צופה בהתמסרות גדולה בסרטים תיעודיים העוקבים אחרי אנשים שמנים שמנסים לרדת במשקל. האחרון שבהם הוא "שמנה בראש" (Fix My Fat Head) , סרט תיעודי של הבי בי סי, שהוא מין יומן אישי מצולם של האנה ג'ונס, עיתונאית וולשית בת 36, שהלשון החריפה ביותר שלה לא הפריעה לה ללעוס את עצמה כמעט למוות. בראשית הסרט היא שוקלת 134 ונושאת בפני המצלמה מונולוג שלם שעיקרו חוסר היכולת שלה לומר לעצמה לא ותשוקתה העזה לפאי תפוחים.

 

ג'ונס רוצה לרזות וכבר ניסתה את כל סוגי הדיאטה המוכרים לאנושות, וכל ניסיון כזה הסתיים בתרחיש המוכר, שבו אחרי רגע השבירה היא צוללת לתוך ים של פחמימות ומאלחשת את אכזבותיה באמצעות אוכל. ג'ונס הייתה שמנה מילדותה המוקדמת. היא גם משוכנעת שזה הדבר היחיד שאנשים רואים בה. "על אחרות אומרים 'זאתי שאמרה ככה וככה' או 'זאת שעשתה ככה וככה'. עלי אומרים – היא אומרת – 'נו, זאת, השמנה". מהצד קל לראות שאין מצב. מדובר באישה כל כך פקחית, שנונה, מלאת חיים ומקורית במחשבתה שיש מאה מיליון סיבות אחרות לזכור אותה. אלא שבמה שקשור למשקל שלה, ג'ונס מסוגלת לראות את העולם דרך פרספקטיבה צרה מאוד: היא בטוחה שאנשים שהיו שמנים ורזו, הגיעו למצב שבו "החיים שלהם סוף סוף מושלמים", וכשהיא מחליטה לא לאכול עוגות או לזאניה או לוותר על שמונה כוסות בירה, היא מרחמת על עצמה כאילו מדובר בעונש ולא מבינה למה לא "לא מגיע לה" לאכול "כמו אנשים נורמליים".

 

הסרט על ג'ונס נפלא. ראיתי אותו דומעת, כמו את כל הפרקים של "לרדת בגדול" (האמריקאית, כמובן) ואת שאר סרטי השמנים, האלכוהוליסטים, המכורים למה שאתם רוצים והאגרנים הכפייתיים, באותה התרגשות שהיא ספק חלחלה, ספק אימה והרבה מאוד הקלה על כך שאני כבר במצב אחר. אבל האם אני באמת במצב אחר? אמנם הצלחתי לרזות, ובאותה הזדמנות לטאטא מהחיים שלי עוד כמה דברים שהפריעו לי לא פחות מהמשקל העודף, אבל אני יודעת בוודאות שהבריאות הנפשית הזו מתעתעת וגם שברירית מאוד. בכל מצב של מצוקה, חרדה או לחץ הגוף שלי ממש זועק לפתרון שאליו הרגלתי אותו משך שנים: לכי למקרר, קחי משם משהו, וטשטשי את חריפות התחושות שאת מרגישה כרגע. וקשה להתנגד לזה, קשה בדיוק כמו ביום הראשון לדיאטה. בחיי.

 

 היה לי פעם ידיד שהיה מכור לאלכוהול, ותיאר באוזניי את השלוק הראשון מהוודקה אחרי שבועות של ניסיונות מוצלחים להימנע. "זה כמו לחזור הביתה", הוא אמר. אני מכירה את התחושה הזו היטב. אולי בגלל זה כל כך קשה להיגמל מאוכל, מסיגריות, מכל מיני הרגלים שגובים מאתנו מחירים כבדים. קשה מאוד לראות מרחוק את המוכר, את הבטוח, את הבית, ולהחליט ללכת ממנו בשביל איזו הבטחה שאיננה תמיד ברורה.

 

בסוף הסרט (להלן ספוילר!!!) ג'ונס לא מצליחה לרזות וגם לא משתכנעת לשמוח ככה, בגופה הגדול והמרופד. היא עדיין בשלב הוויתורים, הבדיחות (המצחיקות מאוד) והתסכולים. ואני שם אתה. הקילוגרמים שלי אמנם ירדו, אבל אני לא משלה את עצמי לרגע – אני עדיין שמנה לגמרי, בראש.

את ממשיכה לרזות, נכון?

השבוע נתקלה בי אחת השכנות שלי, אישה שעד כה לא החליפה אתי מילה, ואמרה לי בהתפעלות מעורבת בנזיפה: "מדהים כמה ירדת. את ממשיכה, נכון?"

"לא בטוח", אמרתי לה. "אני לא כל כך מצליחה להמשיך ודי נעים לי בגודל הנוכחי שלי".

 בתגובה, היא עלתה מיד לטונים גבוהים:"אין דבר כזה לא מצליחה. תסתמי את הפה, אז תצליחי".

 גם אם נעזוב לרגע את ההתערבות הפולשנית הזו בחיי, ואת העובדה שהיא משוכנעת שהיא יודעת בדיוק מה טוב לאישה אחרת, שלא ברור אם היא יודעת עליה משהו חוץ מאת שמה הפרטי – השכנה שלי מייצגת גישה שמאוד מקוממת אותי.

 על פי הגישה הזו, מטרת העל שלי, ושל כל אדם אחר שיש לו עודף משקל (ואולי של האנושות כולה) היא להיות רזה.

 נכון, עשיתי דיאטה, ירדתי 42 קילו, ואני שמחה מאוד בגוף המשופר שלי. אני קוראת לו משופר כי הוא בריא יותר, קל תזוזה בהרבה, נוח להסתדר אתו, נעים לי לנוע אתו ואורח החיים שהביא אותי עד הלום (בעיקר ירקות והתעמלות, ותשומת לב וסלחנות) משמח אותי הרבה יותר מהקודם. המטרה שלי הייתה לא להיות שמנה, לא לסחוב עלי קילוגרמים מעיקים, לא לסכן את הלב שלי והכבד והמפרקים ולהיות מסוגלת ללכת קילומטרים ולרוץ ולטפס מדרגות ולהתקפל לכל התנוחות הכי מוזרות ביוגה בלי בעיות.

 מעבר לזה קשה לי לראות יתרונות גדולים ברזון, ובוודאי לא כזה שנרכש בהרעבה עצמית, תסכולים ומתח. אני מודעת, כמובן, לתגמולים החברתיים הרבים שיש לרזון. סוזי אורבך, הפסיכולוגית החריפה ומבקרת התרבות המחוננת, דיברה ארוכות על האופן שבו נשות העולם המערבי מרעיבות את עצמן, כי מגיל אפס מלמדים אותנו שההישגים האחרים שלנו (החל מחוכמה וכלה בטוב לב) מחווירים לעומת מידת המותניים שלנו וגודל הישבן, ועל איך שככל שאנחנו – נשים כקבוצה – תופסות יותר נפח במרחב הציבורי, תובעות לעצמנו קול ומבטאות את הצרכים, החלומות, המיניות והיכולות שלנו, אנחנו נדרשות – חברתית – להצטמק גופנית.

 אורבך צודקת, אבל מודה בעצמה שמדובר בכוחות אדירים וקשה להשתחרר מהשפעתם. אבל אני מנסה. אני אומרת לעצמי שבני האדם נבדלים בכל מיני תכונות וגם בגודל, שאין לי שום שאיפה למחוק את כל מה שעבר עלי בחיים, גם אם יש לחלק מהאירועים האלה עקבות בגוף; שאני לא רוצה ולא מוכנה לשלם בחסרים תזונתיים ובאי שקט נפשי כדי לרדת עוד מידת מכנסיים, ושמבחינתי ההישג הגדול של הדיאטה הזו הוא סוג של דאגה לעצמי שגיליתי שיש בי.

 לפי טבלאות המשקל – ובטח לפי השכנה הזאת שלי – אני צריכה לרדת עוד שמונה קילו. לא בטוח שזה יקרה, ולגמרי לא בטוח שיהיה לי נוח עם המחשבה שאני מתאימה לאיזושהי טבלה.

לפני ואחרי ומה למדנו מכל זה

לפני עשרה ימים בערך התפרסמה בלאישה כתבת הסיכום של פרויקט "המכחישות", זה שבמסגרתו גליה ואני כתבנו רשימות אישיות על הדיאטה שלנו והשלנו מעצמנו קילוגרמים רבים (מאוד). לצד התגובות המאוד מפרגנות שקיבלנו, היו גם כמה תגובות שקיבלתי דרך הבלוג הזה, שטענו נגדי שדיאטה היא מעשה אנטי פמיניסטי, ושכתיבה על כך שרזיתי ב – 42 קילו היא פספוס, כניעה לתכתיבי החברה הדורשת מנשים להיות רזות (שלא לומר בלתי נראות), ושיתוף פעולה עם תפישה חברתית שמציבה מודלים של נשיות בלתי אפשרית.

בשבילי הדיאטה הזו הייתה מלחמה על חיי.

כאישה שנשאה על גופה כמעט 50 קילוגרמים עודפים, הייתי בדרך המהירה לצרות צרורות מאוד. כל הבדיקות הרפואיות שלי אמנם הצביעו על בריאות מפתיעה, אבל העתיד היה אפלולי: סכרת, שבץ מוחי, התקף לב, בעיות בעמוד השדרה ובברכיים אפילו סיכון גבוה יותר לסרטן. לא ממש התחשק לי להמשיך לצעוד (בשלב ההוא נכון יותר לומר להתגלגל) לכיוון הזה, וגם מאוד לא אהבתי את ההזנחה שממנה המצב הזה נולד, ואת ההרס העצמי שהתלווה אליו.

מבחינתי ההרזיה היתה (ועודנה. שלא יספרו לכם שזה מבצע תחום בזמן) קודם כל ההחלטה להציל את עצמי. וההצלחה בדיאטה, בספורט, באורח החיים החדש לגמרי שאימצתי, היא מבחינתי לא ק הוכחה אלא בעיקר רישיון להצליח בדברים שמעולם לא שיערתי שהם אפשריים עבורי.

זאת התמונה שלנו לפני. גליה ואני שוקלות היום ביחד כמעט 70 קילו פחות ממה שרואים פה בתמונה:

אנוכי מימין וגליה משמאל - לפני עשרה חודשים. צילום: גל חרמוני

ביום הצילומים ההוא לא היה לי מושג שמדובר באחד הרגעים שישנו את חיי לגמרי. סירבתי לראות את התמונות ולבחור את זו שתתפרסם בעיתון. התכוונתי להתבונן בהן רק אחרי חצי שנה של דיאטה, כדי שאוכל לומר "איזה מזל שאני כבר לא שם". אבל גליה שלחה לי אותן, ואחרי שגמרתי לרתוח מזעם, התפנתי לחטוף הלם, וגם להבין שזהו, אין ברירה, אני חייבת לעשות משהו לטובת עצמי.

בעשרת החודשים שחלפו מאז שמרתי את התמונות באיי-פון שלי וגם הכרחתי את כל מי שרצה או לא רצה לראות. זאת הייתה הדרך שלי לזכור לאן הרגלי החיים הקודמים שלי הובילו אותי, ולהבטיח שאלך בדרך אחרת. וזאת, אגב, הובילה אותי לכל מינ מקומות לא צפויים ומשובחים בתחומי העבודה, היצירה, קשרי עם האנושות ואינספור דברים אחרים שאין להם קשר למשקל ודימוי גוף.

התמונה השנייה, צולמה בחודש שעבר:

גליה (מימין) ואנוכי (משמאל) - בימינו אלה. צילום: גל חרמוני

מה למדתי בדרך משם לפה?

שדיאטה היא עניין אישי ביותר. שכדי לשנות משהו כל כך עמוק ומהותי צריך לרצות את זה מאוד, ולהיות מוכנות להתחיל בצעדים קטנים. כי אי אפשר לדלג קדימה. אבל זה בסדר, כי גם הדרך לשינוי היא מתגמלת מאוד.

כל אחת מאתנו מצאה את הפטנטים שעזרו לה. את הפריט שהתאים לה, את הפעילות הגופנית שהתאימה לה ואת הדרך להתגבר על משברים. והו, הו, כמה כאלה היו. ככל ששכבות השומן שלי התקלפו ונשרו, צפו ועלו מתחתן כל הדברים שניסיתי להחניק באמצעות ההשמנה ההיא:חרדות, זיכרונות, מצוקות, חוסר בטחון, היסוסים, חרטות. ההתמודדות עם אלה ממש ממש ממש ממש לא הסתיימה עדיין, אבל היא לפחות התחילה.

ההרזיה הזו לא הייתה, כאמור, מבצע, תחום בזמן. היא ניסיון אמיתי לצאת מאזורי הנוחות, לטלטל קיבעונות, להסיר את האבק מעל כל מיני דברים שנראים לי מובנים מאליהם. במידה רבה אני מרגישה שהיא מאפשרת לי להפוך לאישה קצת אחרת, אישה שאני אוהבת להיות.

ומה אם לא היינו עושות דיאטה?

בגיליון "לאישה" שרואה אור הבוקר, מופיעה כתבת הסיכום של פרויקט המכחישות. גליה ואני הצלחנו להוריד (ביחד) במהלך תשעת החודשים שבהם כתבנו בעיתון את יומני הדיאטה האישיים שלנו, כמעט 70 קילו.

היום מתפרסמות שם תמונות ה"לפני" ו"אחרי"שלנו (וכן, אני אעלה אותן לבלוג ממש בקרוב, אולי בפוסט הבא) – שבהן אפשר גם לראות בעין איזה שינוי דרמטי עברנו שתינו.

עבורי השינוי הזה היה עמוק בהרבה ממה שניתן לראות בתמונות. דרמטי פי כמה מגודל הישבן או היקף הירכיים או מהעובדה שנפטרתי מהסנטר הכפול. השינוי הזה היה איטי אבל מצוין. כי כשלקחתי על עצמי את האתגר הזה והחלטתי שהפעם זה באמת זה,  כבר לא יכולתי אלא לחבב את עצמי מאוד.

ביום הצילומים שקדם לכתבה שמתפרסמת היום בלאישה (בלופט המקסים של גל חרמוני, צלמנו האהוב), בעודי משתכשכת בבריכה (מטפורית) של אדרנלין ושמחת חיים, תהיתי מה היה קורה ואיפה הייתי היום אם לא היינו עושות דיאטה. איך הייתי מרגישה אם 42 הקילוגרמים שהורדתי היו עדיין עלי? הרי כל כך בקלות יכולתי לוותר לעצמי ביום הראשון, בחודש הראשון. ואז הייתה עוברת עלי עוד שנה שמנה מאוד, ואולי אחריה עוד כמה שנים שמנות.  ובטח גם לא הייתי מודה עד כמה לא נוח לי ומטריד ומעיק ומחניק ומעכב. ומתי הייתי מתעוררת ועושה משהו? ואיך? כל סיפור ההצלחה הזו מרגיש לי עדיין מאוד שברירי ופריך ואני יודעת שהעבודה הגדולה באמת, עבודת השימור (ביטוי שגורם לי להרגיש כמו פסיפס רומאי שנתגלה בחוף אשקלון) מתחילה רק עכשיו.