לפני ואחרי ומה למדנו מכל זה

לפני עשרה ימים בערך התפרסמה בלאישה כתבת הסיכום של פרויקט "המכחישות", זה שבמסגרתו גליה ואני כתבנו רשימות אישיות על הדיאטה שלנו והשלנו מעצמנו קילוגרמים רבים (מאוד). לצד התגובות המאוד מפרגנות שקיבלנו, היו גם כמה תגובות שקיבלתי דרך הבלוג הזה, שטענו נגדי שדיאטה היא מעשה אנטי פמיניסטי, ושכתיבה על כך שרזיתי ב – 42 קילו היא פספוס, כניעה לתכתיבי החברה הדורשת מנשים להיות רזות (שלא לומר בלתי נראות), ושיתוף פעולה עם תפישה חברתית שמציבה מודלים של נשיות בלתי אפשרית.

בשבילי הדיאטה הזו הייתה מלחמה על חיי.

כאישה שנשאה על גופה כמעט 50 קילוגרמים עודפים, הייתי בדרך המהירה לצרות צרורות מאוד. כל הבדיקות הרפואיות שלי אמנם הצביעו על בריאות מפתיעה, אבל העתיד היה אפלולי: סכרת, שבץ מוחי, התקף לב, בעיות בעמוד השדרה ובברכיים אפילו סיכון גבוה יותר לסרטן. לא ממש התחשק לי להמשיך לצעוד (בשלב ההוא נכון יותר לומר להתגלגל) לכיוון הזה, וגם מאוד לא אהבתי את ההזנחה שממנה המצב הזה נולד, ואת ההרס העצמי שהתלווה אליו.

מבחינתי ההרזיה היתה (ועודנה. שלא יספרו לכם שזה מבצע תחום בזמן) קודם כל ההחלטה להציל את עצמי. וההצלחה בדיאטה, בספורט, באורח החיים החדש לגמרי שאימצתי, היא מבחינתי לא ק הוכחה אלא בעיקר רישיון להצליח בדברים שמעולם לא שיערתי שהם אפשריים עבורי.

זאת התמונה שלנו לפני. גליה ואני שוקלות היום ביחד כמעט 70 קילו פחות ממה שרואים פה בתמונה:

אנוכי מימין וגליה משמאל - לפני עשרה חודשים. צילום: גל חרמוני

ביום הצילומים ההוא לא היה לי מושג שמדובר באחד הרגעים שישנו את חיי לגמרי. סירבתי לראות את התמונות ולבחור את זו שתתפרסם בעיתון. התכוונתי להתבונן בהן רק אחרי חצי שנה של דיאטה, כדי שאוכל לומר "איזה מזל שאני כבר לא שם". אבל גליה שלחה לי אותן, ואחרי שגמרתי לרתוח מזעם, התפנתי לחטוף הלם, וגם להבין שזהו, אין ברירה, אני חייבת לעשות משהו לטובת עצמי.

בעשרת החודשים שחלפו מאז שמרתי את התמונות באיי-פון שלי וגם הכרחתי את כל מי שרצה או לא רצה לראות. זאת הייתה הדרך שלי לזכור לאן הרגלי החיים הקודמים שלי הובילו אותי, ולהבטיח שאלך בדרך אחרת. וזאת, אגב, הובילה אותי לכל מינ מקומות לא צפויים ומשובחים בתחומי העבודה, היצירה, קשרי עם האנושות ואינספור דברים אחרים שאין להם קשר למשקל ודימוי גוף.

התמונה השנייה, צולמה בחודש שעבר:

גליה (מימין) ואנוכי (משמאל) - בימינו אלה. צילום: גל חרמוני

מה למדתי בדרך משם לפה?

שדיאטה היא עניין אישי ביותר. שכדי לשנות משהו כל כך עמוק ומהותי צריך לרצות את זה מאוד, ולהיות מוכנות להתחיל בצעדים קטנים. כי אי אפשר לדלג קדימה. אבל זה בסדר, כי גם הדרך לשינוי היא מתגמלת מאוד.

כל אחת מאתנו מצאה את הפטנטים שעזרו לה. את הפריט שהתאים לה, את הפעילות הגופנית שהתאימה לה ואת הדרך להתגבר על משברים. והו, הו, כמה כאלה היו. ככל ששכבות השומן שלי התקלפו ונשרו, צפו ועלו מתחתן כל הדברים שניסיתי להחניק באמצעות ההשמנה ההיא:חרדות, זיכרונות, מצוקות, חוסר בטחון, היסוסים, חרטות. ההתמודדות עם אלה ממש ממש ממש ממש לא הסתיימה עדיין, אבל היא לפחות התחילה.

ההרזיה הזו לא הייתה, כאמור, מבצע, תחום בזמן. היא ניסיון אמיתי לצאת מאזורי הנוחות, לטלטל קיבעונות, להסיר את האבק מעל כל מיני דברים שנראים לי מובנים מאליהם. במידה רבה אני מרגישה שהיא מאפשרת לי להפוך לאישה קצת אחרת, אישה שאני אוהבת להיות.

איך הצלחתי לרזות – מילים מעשיות

לפני מספר חודשים גליה ואני הוזמנו לדבר בכנס שנערך באיכילוב ועסק בשמירה על משקל ובסכנות ההשמנה. היה מאחורינו קילומטרז' צנוע של דיאטה ונדמה לי שכל אחת מאתנו ירדה עד אז משהו כמו 14 קילו. זה היה צעד ראשון בדרך ארוכה שעברנו, אבל אני לפחות הייתי כבר אז שיכורה לגמרי מהתגלית החדשה: שהכול בראש.

ברור שיש אנשים שההשמנה שלהם קשורה למיני גורמים גופניים בלתי נשלטים, אבל אצלי ואצל מרבית האנשים שאני מכירה, התהליך היה כולו נפשי. ההורמונים שלי היו בסדר, גודל הקיבה ממוצע, העצמות סטנדרטיות וכל שאר הפרמטרים המדידים במעבדה תקינים, תודה ששאלתם. אז מה בכל זאת גרם לי להשמין ואיך לכל הרוחות רזיתי? הראש. באיזשהו שלב גיליתי (כפי שכבר הודיתי כאן) את ההשפעה המאלחשת של האוכל, את הקלות שבה אפשר להשתמש בו כדי להדחיק מצוקות וכאבים, את שכבת הריפוד המצוינת שהוא מספק, לא רק על הירכיים והישבן אלא גם על הלב. ההרזיה שלי התאפשרה כשהבנתי את זה. לא שפתרתי את כל המצוקות שבשמן אכלתי, אבל המודעות למשמעות הרגשית של האכילה אפשרה לי להשתלט עליה במידה רבה ורוב הזמן לתעל דברים למקומות אחרים ולא למקרר.

בכנס ההוא באיכילוב נתבקשנו לדבר על חוויית ההרזיה שלנו ועל הגורמים שהפכו אותה לכל כך מוצלחת. מאחר שכאמור, הייתי מסוחררת לגמרי מהגילוי הזה, כמו חוזרת בתשובה, כמו מטיפה אוונגליסטית, כמו שליחה של עדי יהווה, רציתי רק שיתנו לי עוד ועוד ועוד לדבר בהתלהבות על כך שהכול בראש. הקהל – מאתיים או שלוש מאות איש, רובן נשים שמנות מאוד – רצו לדעת תכלס: מה אכלתן, האם להעדיף לחם מלא על לחם קל, האם מותר לאכול סוכר חום, כמה ארוחות ביום ואיך לעזאזל החזקתן מעמד בלי מתוקים.

ואותו דבר קורה לי כעת עם קוראות רבות של הבלוג הזה, שכותבות לי מיילים ומבקשות מתכונים, תפריטים, את הסוד, הוראות ברורות שאפשר לבצע כדי להצליח לרזות. אז זהו, שאין לי כאלה. גליה ואני ועוד כמה שמנים ושמנות לשעבר שראיתי סביבי והצליחו (מאוד) לרזות עברנו דרך שונה לגמרי. לא אכלנו את אותם דברים, לא התעמלנו באותו קצב, לא אימצנו את אותם הרגלים. דיאטה, מסתבר, היא עניין אישי, וגם אם יש מיליון תפריטים הגיוניים שמבטיחים הרזיה, את הפטנט האחד, החשוב, המרכזי, את הרגע או הכוח או איך שתגדירו את זה – הדבר הזה שמאפשר להחזיק מעמד, לפורר את ההתמכרות, לא לרצות לאכול במקום דברים אחרים – את יצר ההישרדות וההתגוננות הזה עוד לא הצלחתי לנסח במילים פשוטות.

אבל אני לא מתכוונת להתחמק. היו צעדים מעשיים שעשיתי ואני בהחלט שמחה לחלוק אותם עם (א)נשים אחרים. למשל:

* משך החודש הראשון לא אכלתי פחמימות בכלל. אני מכירה את עצמי ויודעת שהפחמימה היא ידידת נפש קרובה שמעוררת בי המיה ותאבון. זה היה כרוך בגמילה פיזית (עצבנות, חוסר סבלנות, נטייה לרטון ויחס גועלי כללי לסובבים) אבל אחרי חודש יכולתי להחזיר דברים כמו אורז מלא ולחם משובח לתפריט, בלי לחשוש מבולמוסים.

* משך שבועות רשמתי כל מה שאכלתי. כל פירור. זה בא כדרישה ראשונית מכרמית, הדיאטנית, והמשיך כסוג של התבוננות. גם אם היה נדמה לי שאני יודעת כמה, מתי ואיך אני אוכלת, הרישום הפתיע אותי ואפשר לי להתבונן בהרגלים שלי ובשימוש שלי באוכל בדרך חדשה וכנה.

* כבר כתבתי בפוסטים קודמים כמה חשובה קבוצת התמיכה. גליה ואני עזרנו זו לזו, וחוץ מזה גייסנו חברים, קרובי משפחה, בני זוג, עוברי אורח ואנשים שעמדו לפנינו בתור בסופרמרקט ולא הספיקו להתחמק בזמן. ודיברנו על זה. המון. עד שהקשיים הצטמקו לעשירית.

* משום שהתהליך כולו היה סוג של התייחסות אל עצמי בכבוד, נשרו מהתפריט שלי גם רוב המוצרים התעשייתיים. לא השתמשתי בתחליפי דיאט (למעט דיאט קולה, ואם מישהו מכיר מכון גמילה, אנא – את הטלפון, בדחיפות) ולא במיני מזונות מוכנים. אכלתי דברים מצוינים (בשר, עוף, סלמון, ירקות טריים, שמן זית, לחם מלא) ומעט. זה לא קשור ישירות להרזיה, אבל זה קשור ללקיחת אחריות על הגוף ועל אורח החיים וזה, מה לעשות, תנאי בסיסי להמשך.

* ההבנה שעליה דיברתי בפתיח, ש"הכול בראש" הביאה בהכרח את ההכרה בכך שלא מדובר באיזה מבצע או התאפקות קצרת מועד שלאחריה אפשר שוב לא לחשוב על אכילה. בגלל זה ניסיתי לצאת מאזורי הנוחות שלי (מה שקוראים Comfort Zones) לא רק במה שקשור לאוכל אלא גם בעוד תחומים ולתרגל התנהגויות חדשות. למשל, לא לאחר בדד ליין, להגיד כן למטלות שקודם הפחידו אותי, לעמוד על שלי במקומות שלא העזתי. זה ממש לא תמיד מצליח, אבל ברור לי שזה הכיוון הנכון.

* כתבתי. הרבה. זה הכלי שלי. כתבתי על הדיאטה ב"לאישה" (כמה שרק אפשרו לי) ואני כותבת פה. להתחייבות הפומבית הזו בעיתון ובבלוג יש כוח. היא חייבה אותי להוכיח את עצמי (הרי אין גדול כפחד מהפשלה לעין המצלמה…) וככל שהצלחתי, כך גם חיבבתי את עצמי. ואני יודעת, זה נשמע ניו אייג'י ומאוס אבל זה גם נכון להחריד. האהבה העצמית הזו עשתה 99% מהעבודה.

 

ככה זה התחיל

לפני חצי שנה שקלתי 35 קילוגרמים יותר מהיום.

אני קוראת את המשפט הזה ולא מאמינה.

לא מפני שאין לי מושג איך זה קרה  – העלייה במשקל וגם הירידה – אלא מפני שהדרך משם לכאן, מהאישה השמנה שהייתי לאישה שאני היום, הייתה כל כך אינטנסיבית וכל כך מלאה התרחשויות, בעיקר רגשיות, שדרוש לי עוד זמן לעבד את הכול בתוכי.

וגם לא לקפץ בהשתאות כשאני רואה את הצללית שלי במראה, בחלונות ראווה, בחלונות של מכוניות חולפות. זאת אני? באמת?

תהליך ההרזיה שלי התחיל דווקא בארוחת בוקר. חגגנו יום הולדת לעורכת שלי, טלי רוזין (עורכת הבריאות ב"לאישה"). חברתי הטובה גליה אלוני-דגן – שגם היא סחבה עד אז כמה קילוגרמים עודפים שהציקו לה מאוד – הודיעה לכולם ש"ככה אני לא מגיעה לגיל 40". איזשהו זיק חשמלי שעבר באותו רגע באוויר הדליק אצל כולנו את התחושה שהפעם, בניגוד לאינספור פעמים אחרות שבהן גליה ואני הבטחנו אחת לשנייה שנעשה דיאטה, זה אפשרי. רוזין הציעה לנו לתעד את התהליך ביומן הרזיה אישי מעל דפי "לאישה" ולהעמיד לרשותנו דיאטנית, מאמני כושר ותמיכה רגשית. היא גם שלחה אותנו להצטלם במלוא גודלנו, תמונות שגילו לי את האמת שניסיתי להכחיש (שהייתי אישה שמנה מאוד) והיום, ממרחק 35 ק"ג, אני מתבוננת בהן כמעט מדי יום בהתפעלות ותחושת כוח.

חלק גדול מהכוח הזה אני חייבת לשיתוף הזה עם גליה – היינו ועודנו מוקד תמיכה הדדי זו לזו, 24 שעות ביממה, כולל שבתות, חגים וימי חול, בקרים מוקדמים מאוד ולילות מאוחרים, בימים עם מצב רוח מזופת במיוחד וברגעים של אופוריה.  וגם לעובדה שהתהליך הזה נעשה במידה רבה בפומבי, נוכח כך וכך המוני הקוראים של לאישה. הצורך לדווח לקוראים ובסופו של דבר גם להצטלם "אחרי" (חכו, חכו, הכתבה האחרונה בסדרה הקרויה "המכחישות" תתפרסם ב"לאישה" בחודשים הקרובים) מרחף מעל כמו חרב.

בבלוג הזה אני רוצה לשתף, לסכם, לתעד ולהתחשבן עם התהליך הגופני והנפשי המאוד דרמטי הזה שעברתי, בתקווה שהכתיבה והשיתוף יהיו חלק מן הפיגומים שיבטיחו שכל מה שניסיתי לבנות בתוכי בחודשים האחרונים לא יתפורר. הסטטיסטיקה של הדיאטות נגדי, אבל אני (לשם שינוי) מאוד בעדי.