שמנה בראש

מאז שהתחלתי לרזות אני צופה בהתמסרות גדולה בסרטים תיעודיים העוקבים אחרי אנשים שמנים שמנסים לרדת במשקל. האחרון שבהם הוא "שמנה בראש" (Fix My Fat Head) , סרט תיעודי של הבי בי סי, שהוא מין יומן אישי מצולם של האנה ג'ונס, עיתונאית וולשית בת 36, שהלשון החריפה ביותר שלה לא הפריעה לה ללעוס את עצמה כמעט למוות. בראשית הסרט היא שוקלת 134 ונושאת בפני המצלמה מונולוג שלם שעיקרו חוסר היכולת שלה לומר לעצמה לא ותשוקתה העזה לפאי תפוחים.

 

ג'ונס רוצה לרזות וכבר ניסתה את כל סוגי הדיאטה המוכרים לאנושות, וכל ניסיון כזה הסתיים בתרחיש המוכר, שבו אחרי רגע השבירה היא צוללת לתוך ים של פחמימות ומאלחשת את אכזבותיה באמצעות אוכל. ג'ונס הייתה שמנה מילדותה המוקדמת. היא גם משוכנעת שזה הדבר היחיד שאנשים רואים בה. "על אחרות אומרים 'זאתי שאמרה ככה וככה' או 'זאת שעשתה ככה וככה'. עלי אומרים – היא אומרת – 'נו, זאת, השמנה". מהצד קל לראות שאין מצב. מדובר באישה כל כך פקחית, שנונה, מלאת חיים ומקורית במחשבתה שיש מאה מיליון סיבות אחרות לזכור אותה. אלא שבמה שקשור למשקל שלה, ג'ונס מסוגלת לראות את העולם דרך פרספקטיבה צרה מאוד: היא בטוחה שאנשים שהיו שמנים ורזו, הגיעו למצב שבו "החיים שלהם סוף סוף מושלמים", וכשהיא מחליטה לא לאכול עוגות או לזאניה או לוותר על שמונה כוסות בירה, היא מרחמת על עצמה כאילו מדובר בעונש ולא מבינה למה לא "לא מגיע לה" לאכול "כמו אנשים נורמליים".

 

הסרט על ג'ונס נפלא. ראיתי אותו דומעת, כמו את כל הפרקים של "לרדת בגדול" (האמריקאית, כמובן) ואת שאר סרטי השמנים, האלכוהוליסטים, המכורים למה שאתם רוצים והאגרנים הכפייתיים, באותה התרגשות שהיא ספק חלחלה, ספק אימה והרבה מאוד הקלה על כך שאני כבר במצב אחר. אבל האם אני באמת במצב אחר? אמנם הצלחתי לרזות, ובאותה הזדמנות לטאטא מהחיים שלי עוד כמה דברים שהפריעו לי לא פחות מהמשקל העודף, אבל אני יודעת בוודאות שהבריאות הנפשית הזו מתעתעת וגם שברירית מאוד. בכל מצב של מצוקה, חרדה או לחץ הגוף שלי ממש זועק לפתרון שאליו הרגלתי אותו משך שנים: לכי למקרר, קחי משם משהו, וטשטשי את חריפות התחושות שאת מרגישה כרגע. וקשה להתנגד לזה, קשה בדיוק כמו ביום הראשון לדיאטה. בחיי.

 

 היה לי פעם ידיד שהיה מכור לאלכוהול, ותיאר באוזניי את השלוק הראשון מהוודקה אחרי שבועות של ניסיונות מוצלחים להימנע. "זה כמו לחזור הביתה", הוא אמר. אני מכירה את התחושה הזו היטב. אולי בגלל זה כל כך קשה להיגמל מאוכל, מסיגריות, מכל מיני הרגלים שגובים מאתנו מחירים כבדים. קשה מאוד לראות מרחוק את המוכר, את הבטוח, את הבית, ולהחליט ללכת ממנו בשביל איזו הבטחה שאיננה תמיד ברורה.

 

בסוף הסרט (להלן ספוילר!!!) ג'ונס לא מצליחה לרזות וגם לא משתכנעת לשמוח ככה, בגופה הגדול והמרופד. היא עדיין בשלב הוויתורים, הבדיחות (המצחיקות מאוד) והתסכולים. ואני שם אתה. הקילוגרמים שלי אמנם ירדו, אבל אני לא משלה את עצמי לרגע – אני עדיין שמנה לגמרי, בראש.

את ממשיכה לרזות, נכון?

השבוע נתקלה בי אחת השכנות שלי, אישה שעד כה לא החליפה אתי מילה, ואמרה לי בהתפעלות מעורבת בנזיפה: "מדהים כמה ירדת. את ממשיכה, נכון?"

"לא בטוח", אמרתי לה. "אני לא כל כך מצליחה להמשיך ודי נעים לי בגודל הנוכחי שלי".

 בתגובה, היא עלתה מיד לטונים גבוהים:"אין דבר כזה לא מצליחה. תסתמי את הפה, אז תצליחי".

 גם אם נעזוב לרגע את ההתערבות הפולשנית הזו בחיי, ואת העובדה שהיא משוכנעת שהיא יודעת בדיוק מה טוב לאישה אחרת, שלא ברור אם היא יודעת עליה משהו חוץ מאת שמה הפרטי – השכנה שלי מייצגת גישה שמאוד מקוממת אותי.

 על פי הגישה הזו, מטרת העל שלי, ושל כל אדם אחר שיש לו עודף משקל (ואולי של האנושות כולה) היא להיות רזה.

 נכון, עשיתי דיאטה, ירדתי 42 קילו, ואני שמחה מאוד בגוף המשופר שלי. אני קוראת לו משופר כי הוא בריא יותר, קל תזוזה בהרבה, נוח להסתדר אתו, נעים לי לנוע אתו ואורח החיים שהביא אותי עד הלום (בעיקר ירקות והתעמלות, ותשומת לב וסלחנות) משמח אותי הרבה יותר מהקודם. המטרה שלי הייתה לא להיות שמנה, לא לסחוב עלי קילוגרמים מעיקים, לא לסכן את הלב שלי והכבד והמפרקים ולהיות מסוגלת ללכת קילומטרים ולרוץ ולטפס מדרגות ולהתקפל לכל התנוחות הכי מוזרות ביוגה בלי בעיות.

 מעבר לזה קשה לי לראות יתרונות גדולים ברזון, ובוודאי לא כזה שנרכש בהרעבה עצמית, תסכולים ומתח. אני מודעת, כמובן, לתגמולים החברתיים הרבים שיש לרזון. סוזי אורבך, הפסיכולוגית החריפה ומבקרת התרבות המחוננת, דיברה ארוכות על האופן שבו נשות העולם המערבי מרעיבות את עצמן, כי מגיל אפס מלמדים אותנו שההישגים האחרים שלנו (החל מחוכמה וכלה בטוב לב) מחווירים לעומת מידת המותניים שלנו וגודל הישבן, ועל איך שככל שאנחנו – נשים כקבוצה – תופסות יותר נפח במרחב הציבורי, תובעות לעצמנו קול ומבטאות את הצרכים, החלומות, המיניות והיכולות שלנו, אנחנו נדרשות – חברתית – להצטמק גופנית.

 אורבך צודקת, אבל מודה בעצמה שמדובר בכוחות אדירים וקשה להשתחרר מהשפעתם. אבל אני מנסה. אני אומרת לעצמי שבני האדם נבדלים בכל מיני תכונות וגם בגודל, שאין לי שום שאיפה למחוק את כל מה שעבר עלי בחיים, גם אם יש לחלק מהאירועים האלה עקבות בגוף; שאני לא רוצה ולא מוכנה לשלם בחסרים תזונתיים ובאי שקט נפשי כדי לרדת עוד מידת מכנסיים, ושמבחינתי ההישג הגדול של הדיאטה הזו הוא סוג של דאגה לעצמי שגיליתי שיש בי.

 לפי טבלאות המשקל – ובטח לפי השכנה הזאת שלי – אני צריכה לרדת עוד שמונה קילו. לא בטוח שזה יקרה, ולגמרי לא בטוח שיהיה לי נוח עם המחשבה שאני מתאימה לאיזושהי טבלה.

אימא'לה: דיאטנית!

 הניסיון האישי שלי אומר שכשמגיע אליך שליח על טוסטוס, הוא בדרך כלל מביא משהו טעים לאכול. לא כך היה עם כרמית. יש לה אמנם שם של בית חרושת לממתקים, אבל הבשורה הקולינרית שלה כללה המלצות לאכילת לחם קל, גבינות כחושות, פיסות עוף זעירות (בלי עור) וירקות. יכול להיות שאני חוטאת פה לאמת, ואולי השמטתי איזו פיסה של כרובית מאודה, אבל זה היה המפגש הראשון בחיי עם דיאטנית: מפחיד, מבלבל וממלא ברחמים עצמיים.

החרדה הגדולה הייתה מפני טקס ההישקלות. עד שהתחלתי את פרויקט ההרזיה שתועד בלאישה, עברו חודשים של הכחשה מוחלטת. חודשים שבהם לא התעמתי עם האמת על משקלי, ולכן המבט הישיר בסקלה, שטיפסה מעלה, מעל ומעבר למה שאני – בסלחנותי הטבעית – דמיינתי, לא היה פשוט.

 הדרך היחידה שבה יכולתי להתמודד עם העלייה על המאזניים הייתה להעצים את הדרמה ולהעניק לכל הסיפור גוון פולחני לגמרי: גירשתי את גליה מהחדר והודעתי לכרמית, הדיאטנית, שתרשום לעצמה את התוצאה אבל אני בשום אופן לא מוכנה להסתכל. בסופו של דבר הסתכלתי. ועוד איך הסתכלתי ולמרבה התדהמה הציפה אותי תחושה חביבה ולא מאוד מוכרת. יכול להיות שקוראים לזה אהבה עצמית? כי במקום להזדעזע, נמלאתי הכרת תודה לעצמי על זה שאני סוף סוף עושה מעשה, דואגת לעצמי, מטפלת בעצמי.

ואל תחשבו שזה כל כך פשוט, להחליט להיפטר מכל כך הרבה קילוגרמים, מהישבן העצום, מהנוכחות הבולטת שמאפשרת לי (את מה שהפה הגדול שלי, למען האמת, תובע לעצמו גם ככה) להשתלט על כל פורום אנשים שבתוכו נמצאתי.

 כי להיותי אישה שמנה היו גם לא מעט יתרונות. החשוב מכולם, אולי, הוא הפטור שנתתי לעצמי מעיסוק בכל אותם צדדים של הנשיות שגם קודם לא ממש התחברתי אליהם: איפור, אופנה, העיסוק האובססיבי באוכל ובמידות הגוף וההשוואה האינסופית למודלים אידיאלים של נשיות, שמציפים את הטלוויזיה, עיתוני הנשים ומודעות הפרסומת (אבל בואו נודה, לא ממש את הרחוב).

 נכון שהמשקל הדביק עלי תווית של חריגות מסוימת, אבל זה בסדר, עם זה כבר ידעתי לחיות בשלום. ההחלטה לא ללדת ילדים – שנדמה לי שרק היא מכעיסה את הציבור יותר מההחלטה לא לעשות דיאטה –  מעמידה אותי כבר שנים תחת מתקפה של טילים בעלי ראש נפץ גרעיני המשוגרים מכל עברי המיינסטרים, כך שרכשתי לי שריון נפשי, ששימש אותי בהצלחה גם בהתמודדות עם התואר שמנה. (שמתם לב שאמרתי שריון ולא עור של פיל? בקושי התאפקתי לא להרים לכם להנחתה).

היתרון השני קשור לסקס. כל עוד ישבו עלי שניים, שלושה, חמישה קילוגרמים מיותרים הם היו מחוברים היטב לכל התסבוכים האפשריים: איך נראה התחת שלי מאחור, האם מהזווית הזו רואים שיש לי קפלים בבטן, האם השמרלרלים שהחלו לצמוח לי מתחת לזרועות אכן מטלטלים כמפרשייה של דוגית בסערה בכל פעם שאני זזה? ואיך לכל הרוחות אפשר לעשות את זה באור מלא עם כל הצלוליטיס הזה?

 ואז באה ההשמנה המסיבית, ועמה – האושר. מפגשים עם גברים כבר לא הצריכו העמדת פנים ובטח לא חששות מפני מה יהיה כשהבגדים יוסרו. הכל היה שם, מראש, גלוי ובלתי ניתן להחבאה. אני בטוחה שהיו גברים שאפילו לא ראו אותי בגלל זה, אבל עם אלה שראו וגם רצו את מה שראו, לא נותר לי אלא לרוות נחת וחדווה ודעת וכל מילה נרדפת לאורגזמה שתוכלו למצוא במקורות. 

בואו נחזור למפגש עם כרמית אלמוג, הדיאטנית על גלגלים (זו שמגיעה עד הבית מצוידת בכל מכשירי המדידה האפשריים, כאילו הצמיגים שלי הם רדידי זהב יקרים). שלב הרחמים העצמיים הגיע ברגע שבו היא שלפה את התפריט, האמור לכלול לא יותר מ – 1400 קלוריות ביום. במבט אובייקטיבי אני מודה, יש שם לא מעט אוכל ובטח גם איזון בריאותי במיוחד בין אבות המזון. אבל לאיזו אישה שמנה שמנסה לרזות יש בכלל מבט אובייקטיבי? אני ראיתי רק את מה שאין שם (קממבר, בורקס, שוקולד) וזה, מה לעשות, מילא אותי רחמים עצמיים.

בפועל התנערתי די מהר מהרחמים העצמיים, וגם מהתפריט שקבעה לי כרמית, כי הבנתי שדיאטה ובעיקר היכולת להתמיד בה, היא עניין מאוד אישי. אכלתי הרבה ירקות, ויתרתי על שומנים ובצקים וחברים אחרים במשפחת הפשע הקולינרי  – ונדהמתי כמה מהר הגוף שלי מודה לי על זה. היום, תשעה חודשים מאוחר יותר וכמעט 40 קילו פחות, אני מרגישה נהדר, אבל התחושה הזו החלה לנבוט כבר אז: קלילות, רעננות, תחושה לא מוכרת שנעים היה להתמסר לה.

 אחרי יריית הזינוק,  כבר היה פחות טראומטי. מאחר שאין לי בבית מאזניים, לא היה לי מושג אם משטר האכילה החדש והאקלקטי שלי (ניסיתם פעם ארטישוק עם סלרי?) עובד. בחלומות המוזרים, הפתלתלים והמסויטים שלי, קיבלתי את פרס האקדמיה למדעים על גילוי העובדה שחסה היא מזון משמין. במציאות עליתי על המאזניים (ראו הטקס מפסקה 2, רק הפעם בליווי לחשושי תפילה) וגיליתי שירדתי 6 קילו. נשימה עמוקה. שינוי דרמטי לא רק בגזרה אלא גם במצב הנפשי: תחושת הייאוש התחלפה באופוריה ובידיעה הברורה שזה אפשרי.

ידעתי אז שאני עומדת בראשיתה של דרך ארוכה מאוד, אבל  זה לא מנע ממני לעמוד ערומה מול המראה במקלחת ולהגיד לעצמי "מותק, כדאי שתעמדי במשימה הזו שלקחת על עצמך, אחרת יהיה לך עסק איתי".

ככה זה התחיל

לפני חצי שנה שקלתי 35 קילוגרמים יותר מהיום.

אני קוראת את המשפט הזה ולא מאמינה.

לא מפני שאין לי מושג איך זה קרה  – העלייה במשקל וגם הירידה – אלא מפני שהדרך משם לכאן, מהאישה השמנה שהייתי לאישה שאני היום, הייתה כל כך אינטנסיבית וכל כך מלאה התרחשויות, בעיקר רגשיות, שדרוש לי עוד זמן לעבד את הכול בתוכי.

וגם לא לקפץ בהשתאות כשאני רואה את הצללית שלי במראה, בחלונות ראווה, בחלונות של מכוניות חולפות. זאת אני? באמת?

תהליך ההרזיה שלי התחיל דווקא בארוחת בוקר. חגגנו יום הולדת לעורכת שלי, טלי רוזין (עורכת הבריאות ב"לאישה"). חברתי הטובה גליה אלוני-דגן – שגם היא סחבה עד אז כמה קילוגרמים עודפים שהציקו לה מאוד – הודיעה לכולם ש"ככה אני לא מגיעה לגיל 40". איזשהו זיק חשמלי שעבר באותו רגע באוויר הדליק אצל כולנו את התחושה שהפעם, בניגוד לאינספור פעמים אחרות שבהן גליה ואני הבטחנו אחת לשנייה שנעשה דיאטה, זה אפשרי. רוזין הציעה לנו לתעד את התהליך ביומן הרזיה אישי מעל דפי "לאישה" ולהעמיד לרשותנו דיאטנית, מאמני כושר ותמיכה רגשית. היא גם שלחה אותנו להצטלם במלוא גודלנו, תמונות שגילו לי את האמת שניסיתי להכחיש (שהייתי אישה שמנה מאוד) והיום, ממרחק 35 ק"ג, אני מתבוננת בהן כמעט מדי יום בהתפעלות ותחושת כוח.

חלק גדול מהכוח הזה אני חייבת לשיתוף הזה עם גליה – היינו ועודנו מוקד תמיכה הדדי זו לזו, 24 שעות ביממה, כולל שבתות, חגים וימי חול, בקרים מוקדמים מאוד ולילות מאוחרים, בימים עם מצב רוח מזופת במיוחד וברגעים של אופוריה.  וגם לעובדה שהתהליך הזה נעשה במידה רבה בפומבי, נוכח כך וכך המוני הקוראים של לאישה. הצורך לדווח לקוראים ובסופו של דבר גם להצטלם "אחרי" (חכו, חכו, הכתבה האחרונה בסדרה הקרויה "המכחישות" תתפרסם ב"לאישה" בחודשים הקרובים) מרחף מעל כמו חרב.

בבלוג הזה אני רוצה לשתף, לסכם, לתעד ולהתחשבן עם התהליך הגופני והנפשי המאוד דרמטי הזה שעברתי, בתקווה שהכתיבה והשיתוף יהיו חלק מן הפיגומים שיבטיחו שכל מה שניסיתי לבנות בתוכי בחודשים האחרונים לא יתפורר. הסטטיסטיקה של הדיאטות נגדי, אבל אני (לשם שינוי) מאוד בעדי.