לפני עשרה ימים בערך התפרסמה בלאישה כתבת הסיכום של פרויקט "המכחישות", זה שבמסגרתו גליה ואני כתבנו רשימות אישיות על הדיאטה שלנו והשלנו מעצמנו קילוגרמים רבים (מאוד). לצד התגובות המאוד מפרגנות שקיבלנו, היו גם כמה תגובות שקיבלתי דרך הבלוג הזה, שטענו נגדי שדיאטה היא מעשה אנטי פמיניסטי, ושכתיבה על כך שרזיתי ב – 42 קילו היא פספוס, כניעה לתכתיבי החברה הדורשת מנשים להיות רזות (שלא לומר בלתי נראות), ושיתוף פעולה עם תפישה חברתית שמציבה מודלים של נשיות בלתי אפשרית.
בשבילי הדיאטה הזו הייתה מלחמה על חיי.
כאישה שנשאה על גופה כמעט 50 קילוגרמים עודפים, הייתי בדרך המהירה לצרות צרורות מאוד. כל הבדיקות הרפואיות שלי אמנם הצביעו על בריאות מפתיעה, אבל העתיד היה אפלולי: סכרת, שבץ מוחי, התקף לב, בעיות בעמוד השדרה ובברכיים אפילו סיכון גבוה יותר לסרטן. לא ממש התחשק לי להמשיך לצעוד (בשלב ההוא נכון יותר לומר להתגלגל) לכיוון הזה, וגם מאוד לא אהבתי את ההזנחה שממנה המצב הזה נולד, ואת ההרס העצמי שהתלווה אליו.
מבחינתי ההרזיה היתה (ועודנה. שלא יספרו לכם שזה מבצע תחום בזמן) קודם כל ההחלטה להציל את עצמי. וההצלחה בדיאטה, בספורט, באורח החיים החדש לגמרי שאימצתי, היא מבחינתי לא ק הוכחה אלא בעיקר רישיון להצליח בדברים שמעולם לא שיערתי שהם אפשריים עבורי.
זאת התמונה שלנו לפני. גליה ואני שוקלות היום ביחד כמעט 70 קילו פחות ממה שרואים פה בתמונה:
אנוכי מימין וגליה משמאל - לפני עשרה חודשים. צילום: גל חרמוני
ביום הצילומים ההוא לא היה לי מושג שמדובר באחד הרגעים שישנו את חיי לגמרי. סירבתי לראות את התמונות ולבחור את זו שתתפרסם בעיתון. התכוונתי להתבונן בהן רק אחרי חצי שנה של דיאטה, כדי שאוכל לומר "איזה מזל שאני כבר לא שם". אבל גליה שלחה לי אותן, ואחרי שגמרתי לרתוח מזעם, התפנתי לחטוף הלם, וגם להבין שזהו, אין ברירה, אני חייבת לעשות משהו לטובת עצמי.
בעשרת החודשים שחלפו מאז שמרתי את התמונות באיי-פון שלי וגם הכרחתי את כל מי שרצה או לא רצה לראות. זאת הייתה הדרך שלי לזכור לאן הרגלי החיים הקודמים שלי הובילו אותי, ולהבטיח שאלך בדרך אחרת. וזאת, אגב, הובילה אותי לכל מינ מקומות לא צפויים ומשובחים בתחומי העבודה, היצירה, קשרי עם האנושות ואינספור דברים אחרים שאין להם קשר למשקל ודימוי גוף.
התמונה השנייה, צולמה בחודש שעבר:
גליה (מימין) ואנוכי (משמאל) - בימינו אלה. צילום: גל חרמוני
מה למדתי בדרך משם לפה?
שדיאטה היא עניין אישי ביותר. שכדי לשנות משהו כל כך עמוק ומהותי צריך לרצות את זה מאוד, ולהיות מוכנות להתחיל בצעדים קטנים. כי אי אפשר לדלג קדימה. אבל זה בסדר, כי גם הדרך לשינוי היא מתגמלת מאוד.
כל אחת מאתנו מצאה את הפטנטים שעזרו לה. את הפריט שהתאים לה, את הפעילות הגופנית שהתאימה לה ואת הדרך להתגבר על משברים. והו, הו, כמה כאלה היו. ככל ששכבות השומן שלי התקלפו ונשרו, צפו ועלו מתחתן כל הדברים שניסיתי להחניק באמצעות ההשמנה ההיא:חרדות, זיכרונות, מצוקות, חוסר בטחון, היסוסים, חרטות. ההתמודדות עם אלה ממש ממש ממש ממש לא הסתיימה עדיין, אבל היא לפחות התחילה.
ההרזיה הזו לא הייתה, כאמור, מבצע, תחום בזמן. היא ניסיון אמיתי לצאת מאזורי הנוחות, לטלטל קיבעונות, להסיר את האבק מעל כל מיני דברים שנראים לי מובנים מאליהם. במידה רבה אני מרגישה שהיא מאפשרת לי להפוך לאישה קצת אחרת, אישה שאני אוהבת להיות.
רזיתי 