בגיליון "לאישה" שרואה אור הבוקר, מופיעה כתבת הסיכום של פרויקט המכחישות. גליה ואני הצלחנו להוריד (ביחד) במהלך תשעת החודשים שבהם כתבנו בעיתון את יומני הדיאטה האישיים שלנו, כמעט 70 קילו.
היום מתפרסמות שם תמונות ה"לפני" ו"אחרי"שלנו (וכן, אני אעלה אותן לבלוג ממש בקרוב, אולי בפוסט הבא) – שבהן אפשר גם לראות בעין איזה שינוי דרמטי עברנו שתינו.
עבורי השינוי הזה היה עמוק בהרבה ממה שניתן לראות בתמונות. דרמטי פי כמה מגודל הישבן או היקף הירכיים או מהעובדה שנפטרתי מהסנטר הכפול. השינוי הזה היה איטי אבל מצוין. כי כשלקחתי על עצמי את האתגר הזה והחלטתי שהפעם זה באמת זה, כבר לא יכולתי אלא לחבב את עצמי מאוד.
ביום הצילומים שקדם לכתבה שמתפרסמת היום בלאישה (בלופט המקסים של גל חרמוני, צלמנו האהוב), בעודי משתכשכת בבריכה (מטפורית) של אדרנלין ושמחת חיים, תהיתי מה היה קורה ואיפה הייתי היום אם לא היינו עושות דיאטה. איך הייתי מרגישה אם 42 הקילוגרמים שהורדתי היו עדיין עלי? הרי כל כך בקלות יכולתי לוותר לעצמי ביום הראשון, בחודש הראשון. ואז הייתה עוברת עלי עוד שנה שמנה מאוד, ואולי אחריה עוד כמה שנים שמנות. ובטח גם לא הייתי מודה עד כמה לא נוח לי ומטריד ומעיק ומחניק ומעכב. ומתי הייתי מתעוררת ועושה משהו? ואיך? כל סיפור ההצלחה הזו מרגיש לי עדיין מאוד שברירי ופריך ואני יודעת שהעבודה הגדולה באמת, עבודת השימור (ביטוי שגורם לי להרגיש כמו פסיפס רומאי שנתגלה בחוף אשקלון) מתחילה רק עכשיו.
רזיתי 