שמנה, שמנה, שמנה

שמנה, שמנה, שמנה, שמנה – אני מנסה לומר את המילה הזו מיליארד פעמים, עד שהיא נמסה בפה למשהו שאפשר לבלוע יותר בקלות.

 גם כשהייתי בשיא הגודל והמשקל שלי לא ממש הצלתי לחבר את התואר הזה לעצמי. מבפנים קשה להרגיש את זה, להפנים שהתחולל איזה שינוי, שלמרות שאת עדיין מרגישה קופצנית (ולמען האמת גם די אינפנטילית, כמו שהיית בגיל 12) וקלת תנועה ואנרגטית מאוד, לא ככה את נראית מבחוץ. לא פחדתי מהשם "שמנה". אולי משום שלא הייתי ילדה שמנה ולא גדלתי נחבטת בחוויות של לעג, לא הרגשתי את הקישור האוטומטי בין הכינוי "שמנה" לבין עלבון מהותי, עמוק.

הקושי שלי היה לחבר את המונח הזה לעצמי. להבין שזאת האמת, ושיש לה כל מיני השלכות. גם על האופן שבו אנשים אחרים תופשים אותי, וגם – כנראה – על האופן שבו אני מתנהלת. מפנימה לאט לאט – גם אם בחוסר מודעות מוחלט – שחיקה הולכת וגדלה בהערכה העצמית שלי.

היום, אחרי שהורדתי 40 קילו, אני שומרת באיי-פון את התמונות הכי גדולות והכי שמנות שלי, מתבוננת בהן לעתים קרובות ומכריחה קרובים, מכרים וזרים גמורים להתבונן בהן מדי פעם כדי לצקצק בחוסר אמון. אני לא תמיד מזהה את האישה שבתמונה. זאת אני? זאת הייתי אני? מה נשאר ממנה? ממני? מה השתנה? הרבה דברים השתנו, כנראה, ושום דבר מכל זה לא יכול היה לקרות אלמלא העזתי לומר לעצמי ולעולם "שמנה, שמנה, שמנה. ואני לא רוצה יותר להיות כזאת".

בפרק הקודם של "לרדת בגדול" ראיתי את אחת המתמודדות, שבינתיים הודחה מהתוכנית, מתוודה בפני בחור שלראשונה היא נמשכת לגבר שאינו רזה. הוא שאל אותה איך זה יכול להיות, כשהיא בעצמה כבדה, והיא הגיבה בזעזוע מהול בעלבון, ומחתה בתקיפות "לא כבדה. אולי מלאה. אולי".

אני יודעת שלמילים המפורשות האלה יש יכולת אדירה לפצוע. ליתר דיוק: יכולת לזהות כל פצע, גם אם הוא קבור מתחת לשכבות עבות מאוד, ולהיצמד אליו עד כאב. וכשאומרים אותן שוב ושוב ושוב זה לא באמת נהיה פחות כואב, אבל זה נהיה אמיתי – ועם יצורים מכאיבים אמיתיים יותר קל להתמודד מאשר עם מפלצות מיתולוגיות.