תגית: סקס

אימא'לה: דיאטנית!

 הניסיון האישי שלי אומר שכשמגיע אליך שליח על טוסטוס, הוא בדרך כלל מביא משהו טעים לאכול. לא כך היה עם כרמית. יש לה אמנם שם של בית חרושת לממתקים, אבל הבשורה הקולינרית שלה כללה המלצות לאכילת לחם קל, גבינות כחושות, פיסות עוף זעירות (בלי עור) וירקות. יכול להיות שאני חוטאת פה לאמת, ואולי השמטתי איזו פיסה של כרובית מאודה, אבל זה היה המפגש הראשון בחיי עם דיאטנית: מפחיד, מבלבל וממלא ברחמים עצמיים.

החרדה הגדולה הייתה מפני טקס ההישקלות. עד שהתחלתי את פרויקט ההרזיה שתועד בלאישה, עברו חודשים של הכחשה מוחלטת. חודשים שבהם לא התעמתי עם האמת על משקלי, ולכן המבט הישיר בסקלה, שטיפסה מעלה, מעל ומעבר למה שאני – בסלחנותי הטבעית – דמיינתי, לא היה פשוט.

 הדרך היחידה שבה יכולתי להתמודד עם העלייה על המאזניים הייתה להעצים את הדרמה ולהעניק לכל הסיפור גוון פולחני לגמרי: גירשתי את גליה מהחדר והודעתי לכרמית, הדיאטנית, שתרשום לעצמה את התוצאה אבל אני בשום אופן לא מוכנה להסתכל. בסופו של דבר הסתכלתי. ועוד איך הסתכלתי ולמרבה התדהמה הציפה אותי תחושה חביבה ולא מאוד מוכרת. יכול להיות שקוראים לזה אהבה עצמית? כי במקום להזדעזע, נמלאתי הכרת תודה לעצמי על זה שאני סוף סוף עושה מעשה, דואגת לעצמי, מטפלת בעצמי.

ואל תחשבו שזה כל כך פשוט, להחליט להיפטר מכל כך הרבה קילוגרמים, מהישבן העצום, מהנוכחות הבולטת שמאפשרת לי (את מה שהפה הגדול שלי, למען האמת, תובע לעצמו גם ככה) להשתלט על כל פורום אנשים שבתוכו נמצאתי.

 כי להיותי אישה שמנה היו גם לא מעט יתרונות. החשוב מכולם, אולי, הוא הפטור שנתתי לעצמי מעיסוק בכל אותם צדדים של הנשיות שגם קודם לא ממש התחברתי אליהם: איפור, אופנה, העיסוק האובססיבי באוכל ובמידות הגוף וההשוואה האינסופית למודלים אידיאלים של נשיות, שמציפים את הטלוויזיה, עיתוני הנשים ומודעות הפרסומת (אבל בואו נודה, לא ממש את הרחוב).

 נכון שהמשקל הדביק עלי תווית של חריגות מסוימת, אבל זה בסדר, עם זה כבר ידעתי לחיות בשלום. ההחלטה לא ללדת ילדים – שנדמה לי שרק היא מכעיסה את הציבור יותר מההחלטה לא לעשות דיאטה –  מעמידה אותי כבר שנים תחת מתקפה של טילים בעלי ראש נפץ גרעיני המשוגרים מכל עברי המיינסטרים, כך שרכשתי לי שריון נפשי, ששימש אותי בהצלחה גם בהתמודדות עם התואר שמנה. (שמתם לב שאמרתי שריון ולא עור של פיל? בקושי התאפקתי לא להרים לכם להנחתה).

היתרון השני קשור לסקס. כל עוד ישבו עלי שניים, שלושה, חמישה קילוגרמים מיותרים הם היו מחוברים היטב לכל התסבוכים האפשריים: איך נראה התחת שלי מאחור, האם מהזווית הזו רואים שיש לי קפלים בבטן, האם השמרלרלים שהחלו לצמוח לי מתחת לזרועות אכן מטלטלים כמפרשייה של דוגית בסערה בכל פעם שאני זזה? ואיך לכל הרוחות אפשר לעשות את זה באור מלא עם כל הצלוליטיס הזה?

 ואז באה ההשמנה המסיבית, ועמה – האושר. מפגשים עם גברים כבר לא הצריכו העמדת פנים ובטח לא חששות מפני מה יהיה כשהבגדים יוסרו. הכל היה שם, מראש, גלוי ובלתי ניתן להחבאה. אני בטוחה שהיו גברים שאפילו לא ראו אותי בגלל זה, אבל עם אלה שראו וגם רצו את מה שראו, לא נותר לי אלא לרוות נחת וחדווה ודעת וכל מילה נרדפת לאורגזמה שתוכלו למצוא במקורות. 

בואו נחזור למפגש עם כרמית אלמוג, הדיאטנית על גלגלים (זו שמגיעה עד הבית מצוידת בכל מכשירי המדידה האפשריים, כאילו הצמיגים שלי הם רדידי זהב יקרים). שלב הרחמים העצמיים הגיע ברגע שבו היא שלפה את התפריט, האמור לכלול לא יותר מ – 1400 קלוריות ביום. במבט אובייקטיבי אני מודה, יש שם לא מעט אוכל ובטח גם איזון בריאותי במיוחד בין אבות המזון. אבל לאיזו אישה שמנה שמנסה לרזות יש בכלל מבט אובייקטיבי? אני ראיתי רק את מה שאין שם (קממבר, בורקס, שוקולד) וזה, מה לעשות, מילא אותי רחמים עצמיים.

בפועל התנערתי די מהר מהרחמים העצמיים, וגם מהתפריט שקבעה לי כרמית, כי הבנתי שדיאטה ובעיקר היכולת להתמיד בה, היא עניין מאוד אישי. אכלתי הרבה ירקות, ויתרתי על שומנים ובצקים וחברים אחרים במשפחת הפשע הקולינרי  – ונדהמתי כמה מהר הגוף שלי מודה לי על זה. היום, תשעה חודשים מאוחר יותר וכמעט 40 קילו פחות, אני מרגישה נהדר, אבל התחושה הזו החלה לנבוט כבר אז: קלילות, רעננות, תחושה לא מוכרת שנעים היה להתמסר לה.

 אחרי יריית הזינוק,  כבר היה פחות טראומטי. מאחר שאין לי בבית מאזניים, לא היה לי מושג אם משטר האכילה החדש והאקלקטי שלי (ניסיתם פעם ארטישוק עם סלרי?) עובד. בחלומות המוזרים, הפתלתלים והמסויטים שלי, קיבלתי את פרס האקדמיה למדעים על גילוי העובדה שחסה היא מזון משמין. במציאות עליתי על המאזניים (ראו הטקס מפסקה 2, רק הפעם בליווי לחשושי תפילה) וגיליתי שירדתי 6 קילו. נשימה עמוקה. שינוי דרמטי לא רק בגזרה אלא גם במצב הנפשי: תחושת הייאוש התחלפה באופוריה ובידיעה הברורה שזה אפשרי.

ידעתי אז שאני עומדת בראשיתה של דרך ארוכה מאוד, אבל  זה לא מנע ממני לעמוד ערומה מול המראה במקלחת ולהגיד לעצמי "מותק, כדאי שתעמדי במשימה הזו שלקחת על עצמך, אחרת יהיה לך עסק איתי".