תגית: סוזי אורבך

את ממשיכה לרזות, נכון?

השבוע נתקלה בי אחת השכנות שלי, אישה שעד כה לא החליפה אתי מילה, ואמרה לי בהתפעלות מעורבת בנזיפה: "מדהים כמה ירדת. את ממשיכה, נכון?"

"לא בטוח", אמרתי לה. "אני לא כל כך מצליחה להמשיך ודי נעים לי בגודל הנוכחי שלי".

 בתגובה, היא עלתה מיד לטונים גבוהים:"אין דבר כזה לא מצליחה. תסתמי את הפה, אז תצליחי".

 גם אם נעזוב לרגע את ההתערבות הפולשנית הזו בחיי, ואת העובדה שהיא משוכנעת שהיא יודעת בדיוק מה טוב לאישה אחרת, שלא ברור אם היא יודעת עליה משהו חוץ מאת שמה הפרטי – השכנה שלי מייצגת גישה שמאוד מקוממת אותי.

 על פי הגישה הזו, מטרת העל שלי, ושל כל אדם אחר שיש לו עודף משקל (ואולי של האנושות כולה) היא להיות רזה.

 נכון, עשיתי דיאטה, ירדתי 42 קילו, ואני שמחה מאוד בגוף המשופר שלי. אני קוראת לו משופר כי הוא בריא יותר, קל תזוזה בהרבה, נוח להסתדר אתו, נעים לי לנוע אתו ואורח החיים שהביא אותי עד הלום (בעיקר ירקות והתעמלות, ותשומת לב וסלחנות) משמח אותי הרבה יותר מהקודם. המטרה שלי הייתה לא להיות שמנה, לא לסחוב עלי קילוגרמים מעיקים, לא לסכן את הלב שלי והכבד והמפרקים ולהיות מסוגלת ללכת קילומטרים ולרוץ ולטפס מדרגות ולהתקפל לכל התנוחות הכי מוזרות ביוגה בלי בעיות.

 מעבר לזה קשה לי לראות יתרונות גדולים ברזון, ובוודאי לא כזה שנרכש בהרעבה עצמית, תסכולים ומתח. אני מודעת, כמובן, לתגמולים החברתיים הרבים שיש לרזון. סוזי אורבך, הפסיכולוגית החריפה ומבקרת התרבות המחוננת, דיברה ארוכות על האופן שבו נשות העולם המערבי מרעיבות את עצמן, כי מגיל אפס מלמדים אותנו שההישגים האחרים שלנו (החל מחוכמה וכלה בטוב לב) מחווירים לעומת מידת המותניים שלנו וגודל הישבן, ועל איך שככל שאנחנו – נשים כקבוצה – תופסות יותר נפח במרחב הציבורי, תובעות לעצמנו קול ומבטאות את הצרכים, החלומות, המיניות והיכולות שלנו, אנחנו נדרשות – חברתית – להצטמק גופנית.

 אורבך צודקת, אבל מודה בעצמה שמדובר בכוחות אדירים וקשה להשתחרר מהשפעתם. אבל אני מנסה. אני אומרת לעצמי שבני האדם נבדלים בכל מיני תכונות וגם בגודל, שאין לי שום שאיפה למחוק את כל מה שעבר עלי בחיים, גם אם יש לחלק מהאירועים האלה עקבות בגוף; שאני לא רוצה ולא מוכנה לשלם בחסרים תזונתיים ובאי שקט נפשי כדי לרדת עוד מידת מכנסיים, ושמבחינתי ההישג הגדול של הדיאטה הזו הוא סוג של דאגה לעצמי שגיליתי שיש בי.

 לפי טבלאות המשקל – ובטח לפי השכנה הזאת שלי – אני צריכה לרדת עוד שמונה קילו. לא בטוח שזה יקרה, ולגמרי לא בטוח שיהיה לי נוח עם המחשבה שאני מתאימה לאיזושהי טבלה.