תגית: מראה

אימא'לה: דיאטנית!

 הניסיון האישי שלי אומר שכשמגיע אליך שליח על טוסטוס, הוא בדרך כלל מביא משהו טעים לאכול. לא כך היה עם כרמית. יש לה אמנם שם של בית חרושת לממתקים, אבל הבשורה הקולינרית שלה כללה המלצות לאכילת לחם קל, גבינות כחושות, פיסות עוף זעירות (בלי עור) וירקות. יכול להיות שאני חוטאת פה לאמת, ואולי השמטתי איזו פיסה של כרובית מאודה, אבל זה היה המפגש הראשון בחיי עם דיאטנית: מפחיד, מבלבל וממלא ברחמים עצמיים.

החרדה הגדולה הייתה מפני טקס ההישקלות. עד שהתחלתי את פרויקט ההרזיה שתועד בלאישה, עברו חודשים של הכחשה מוחלטת. חודשים שבהם לא התעמתי עם האמת על משקלי, ולכן המבט הישיר בסקלה, שטיפסה מעלה, מעל ומעבר למה שאני – בסלחנותי הטבעית – דמיינתי, לא היה פשוט.

 הדרך היחידה שבה יכולתי להתמודד עם העלייה על המאזניים הייתה להעצים את הדרמה ולהעניק לכל הסיפור גוון פולחני לגמרי: גירשתי את גליה מהחדר והודעתי לכרמית, הדיאטנית, שתרשום לעצמה את התוצאה אבל אני בשום אופן לא מוכנה להסתכל. בסופו של דבר הסתכלתי. ועוד איך הסתכלתי ולמרבה התדהמה הציפה אותי תחושה חביבה ולא מאוד מוכרת. יכול להיות שקוראים לזה אהבה עצמית? כי במקום להזדעזע, נמלאתי הכרת תודה לעצמי על זה שאני סוף סוף עושה מעשה, דואגת לעצמי, מטפלת בעצמי.

ואל תחשבו שזה כל כך פשוט, להחליט להיפטר מכל כך הרבה קילוגרמים, מהישבן העצום, מהנוכחות הבולטת שמאפשרת לי (את מה שהפה הגדול שלי, למען האמת, תובע לעצמו גם ככה) להשתלט על כל פורום אנשים שבתוכו נמצאתי.

 כי להיותי אישה שמנה היו גם לא מעט יתרונות. החשוב מכולם, אולי, הוא הפטור שנתתי לעצמי מעיסוק בכל אותם צדדים של הנשיות שגם קודם לא ממש התחברתי אליהם: איפור, אופנה, העיסוק האובססיבי באוכל ובמידות הגוף וההשוואה האינסופית למודלים אידיאלים של נשיות, שמציפים את הטלוויזיה, עיתוני הנשים ומודעות הפרסומת (אבל בואו נודה, לא ממש את הרחוב).

 נכון שהמשקל הדביק עלי תווית של חריגות מסוימת, אבל זה בסדר, עם זה כבר ידעתי לחיות בשלום. ההחלטה לא ללדת ילדים – שנדמה לי שרק היא מכעיסה את הציבור יותר מההחלטה לא לעשות דיאטה –  מעמידה אותי כבר שנים תחת מתקפה של טילים בעלי ראש נפץ גרעיני המשוגרים מכל עברי המיינסטרים, כך שרכשתי לי שריון נפשי, ששימש אותי בהצלחה גם בהתמודדות עם התואר שמנה. (שמתם לב שאמרתי שריון ולא עור של פיל? בקושי התאפקתי לא להרים לכם להנחתה).

היתרון השני קשור לסקס. כל עוד ישבו עלי שניים, שלושה, חמישה קילוגרמים מיותרים הם היו מחוברים היטב לכל התסבוכים האפשריים: איך נראה התחת שלי מאחור, האם מהזווית הזו רואים שיש לי קפלים בבטן, האם השמרלרלים שהחלו לצמוח לי מתחת לזרועות אכן מטלטלים כמפרשייה של דוגית בסערה בכל פעם שאני זזה? ואיך לכל הרוחות אפשר לעשות את זה באור מלא עם כל הצלוליטיס הזה?

 ואז באה ההשמנה המסיבית, ועמה – האושר. מפגשים עם גברים כבר לא הצריכו העמדת פנים ובטח לא חששות מפני מה יהיה כשהבגדים יוסרו. הכל היה שם, מראש, גלוי ובלתי ניתן להחבאה. אני בטוחה שהיו גברים שאפילו לא ראו אותי בגלל זה, אבל עם אלה שראו וגם רצו את מה שראו, לא נותר לי אלא לרוות נחת וחדווה ודעת וכל מילה נרדפת לאורגזמה שתוכלו למצוא במקורות. 

בואו נחזור למפגש עם כרמית אלמוג, הדיאטנית על גלגלים (זו שמגיעה עד הבית מצוידת בכל מכשירי המדידה האפשריים, כאילו הצמיגים שלי הם רדידי זהב יקרים). שלב הרחמים העצמיים הגיע ברגע שבו היא שלפה את התפריט, האמור לכלול לא יותר מ – 1400 קלוריות ביום. במבט אובייקטיבי אני מודה, יש שם לא מעט אוכל ובטח גם איזון בריאותי במיוחד בין אבות המזון. אבל לאיזו אישה שמנה שמנסה לרזות יש בכלל מבט אובייקטיבי? אני ראיתי רק את מה שאין שם (קממבר, בורקס, שוקולד) וזה, מה לעשות, מילא אותי רחמים עצמיים.

בפועל התנערתי די מהר מהרחמים העצמיים, וגם מהתפריט שקבעה לי כרמית, כי הבנתי שדיאטה ובעיקר היכולת להתמיד בה, היא עניין מאוד אישי. אכלתי הרבה ירקות, ויתרתי על שומנים ובצקים וחברים אחרים במשפחת הפשע הקולינרי  – ונדהמתי כמה מהר הגוף שלי מודה לי על זה. היום, תשעה חודשים מאוחר יותר וכמעט 40 קילו פחות, אני מרגישה נהדר, אבל התחושה הזו החלה לנבוט כבר אז: קלילות, רעננות, תחושה לא מוכרת שנעים היה להתמסר לה.

 אחרי יריית הזינוק,  כבר היה פחות טראומטי. מאחר שאין לי בבית מאזניים, לא היה לי מושג אם משטר האכילה החדש והאקלקטי שלי (ניסיתם פעם ארטישוק עם סלרי?) עובד. בחלומות המוזרים, הפתלתלים והמסויטים שלי, קיבלתי את פרס האקדמיה למדעים על גילוי העובדה שחסה היא מזון משמין. במציאות עליתי על המאזניים (ראו הטקס מפסקה 2, רק הפעם בליווי לחשושי תפילה) וגיליתי שירדתי 6 קילו. נשימה עמוקה. שינוי דרמטי לא רק בגזרה אלא גם במצב הנפשי: תחושת הייאוש התחלפה באופוריה ובידיעה הברורה שזה אפשרי.

ידעתי אז שאני עומדת בראשיתה של דרך ארוכה מאוד, אבל  זה לא מנע ממני לעמוד ערומה מול המראה במקלחת ולהגיד לעצמי "מותק, כדאי שתעמדי במשימה הזו שלקחת על עצמך, אחרת יהיה לך עסק איתי".

צעד ראשון: להביט במראה

 

אחד מזיכרונות הילדות החמצמצחיקים שלי עוסק בנסיעה באוטובוס קו 4, ביום גשום מאוד, כשהייתי בערך בת 12. ישבתי מכורבלת בתוך מעיל דובון רך, מציצה החוצה מבעד לחלונות מכוסי האדים. מולי ישב גבר מבוגר, שהביט בי וחייך. בדרכו לרדת מהאוטובוס, הוא הניח יד על כתפי ואמר בקול מנחם "לא נורא, בחורף כולם נראים שמנים". לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. אז, להבדיל מהיום, לא הייתי שמנה, וגם לא היה לי מושג עד כמה הגודל, האמיתי או המדומה (בתוך הדובון) אמור להיות חשוב.

בשנים שחלפו מאז השמנתי. מאוד. במידה שלא ניתן להסתיר בתוך מעיל או מאחורי שלט חוצות. גופי, אני חייבת לציין בהכרת תודה אינסופית, עמד בזה בגבורה. אני פיטמתי אותו בלחמים משובחים, והוא מצדו תפח, אבל לא פיתח מחלות ולא תבע תרופות. העשרתי את עולמו בגבינות ונקניקים מכל רחבי תבל, והוא – מֵיכל חביב ואמפטי שכמותו – גמל לי בהנאה גדולה. הברכיים שלי אמנם חרקו בקולי קולות בכל פעם שניסתי לרוץ יותר מקילומטר, ופה ושם נרשמו חרחורים אם עליתי במדרגות בעליצות יתר – אבל ברוב הימים היה לי נעים מאוד בתוכו. ברוב הימים הרגשתי מאוד נשית ומינית ונינוחה.

אני משערת שקיבלתי גנטיקה מצוינת. בעיקר מסבא שלי, שבגיל 92, שמנמן, מעשן וחובב גדול של ארוחות שחיתות, היה מקטר בעיקר על כך שחבריו, הרזים והצעירים ממנו בעשור או שניים, כבר הלכו לעולמם. אבא שלי, אגב, טוען שאת המזג הנוח פיתחתי, כמו כל השמנים, משום שבתוכי אני יודעת שאם ארגיז מישהו אין לי סיכוי בעולם לרוץ מספיק מהר כדי לברוח.

אז איך נפלה פתאום ההחלטה הזאת לעשות דיאטה? ולמה עשיתי אותה בכיכר העיר (קודם בטור "המכחישות" בלאישה, ועכשיו פה, בבלוג)???

התשובה הפשוטה היא הבריאות. הבריאות המופלגת שבה התהדרתי לא הייתה מושלמת. בקיץ היה לי חם ומיוזע, לוחץ ומגרד ומשפשף. מאמצים פיזיים גדולים עלו לי בעייפות וידעתי שאם לא ארזה בקרוב מאוד, מילים מפחידות כמו לחץ דם, כולסטרול, סוכרת, מחלות לב ובלוטת תריס יהפכו לחלק מהלקסיקון. בן זוגי הזהיר אותי: את תרזי דקה אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי. ואני רציתי להוכיח לו. לא, לא לו, רציתי להוכיח לעצמי, שאני יכולה לעשות את זה בזמן.

והפומביות?

אני מודה שכשכל העניין הזה התחיל, והתמונות הראשונות שלי פורסמו בלאישה, במלוא הדרן היה בזה אלמנט מביך. גם אז, וגם היום – אחרי שנשרו ממני כמעט 40 קילו – אני משוכנעת בכל ליבי שהגודל לא קובע. אני לא אוהבת את האופן שבו (א)נשים מפנימים את צורות הדיכוי החברתיות המבוססות על מראה, מבטא, מוצא וכו' ובכל לא היה לי קל להיחשף ככה בפני כל קוראינו – בגלל הגודל, בגלל הקושי להשלים עם זה שהרשתי לעצמי להגיע לשם, בגלל שהמאבק על ההרזיה לא היה (ועודו) פשוט. אני מניחה שמאותה סיבה עוד לא העלתי תמונות של "לפני" לבלוג. נכון שהמרחק בין איך שאני נראית היום לבין התמונות ההן עצום – ונכון שאני מכריחה את כל מי שסביבי (כולל זרים גמורים) לראות את התמונות האלה (הן שמורות באיי פון שלי) אבל לא ממש מתחשק לי שאחרי שיעלו לרשת אני אמצא את עצמי יום אחד בידיעות אחרונות, כתצלום אילוסטרציה לכתבה על אוביסיטי…

אחת מאלילותיי, רוזאן בר, אמרה פעם: "זה בסדר להיות שמנה, תהיי שמנה, תהיי מה שאת רוצה, רק תפסיקי לדבר על זה כל הזמן".

ובכל זאת אני שמחה על החשיפה. היא הכריחה אותי להביט במראה אחרי שנים שבהן תרגלתי מעבר ליד מראות תוך התעלמות מוחלטת.

היא הכריחה אותי להודות עד כמה השמנתי ועד כמה דחוף שארזה. היא הכריחה אותי להתחשבן עם עצמי ולהבין מה היו הסיבות שהביאו אותי להשמין ואיזה מין יחסים אני מנהלת עם אוכל. היא הייתה ללא ספק אחד הכוחות ששמרו עלי במסלול, ועזרו לי לבצע שינוי שהוא עבורי דרמטי מאוד.