תגית: מכחישות

לפני ואחרי ומה למדנו מכל זה

לפני עשרה ימים בערך התפרסמה בלאישה כתבת הסיכום של פרויקט "המכחישות", זה שבמסגרתו גליה ואני כתבנו רשימות אישיות על הדיאטה שלנו והשלנו מעצמנו קילוגרמים רבים (מאוד). לצד התגובות המאוד מפרגנות שקיבלנו, היו גם כמה תגובות שקיבלתי דרך הבלוג הזה, שטענו נגדי שדיאטה היא מעשה אנטי פמיניסטי, ושכתיבה על כך שרזיתי ב – 42 קילו היא פספוס, כניעה לתכתיבי החברה הדורשת מנשים להיות רזות (שלא לומר בלתי נראות), ושיתוף פעולה עם תפישה חברתית שמציבה מודלים של נשיות בלתי אפשרית.

בשבילי הדיאטה הזו הייתה מלחמה על חיי.

כאישה שנשאה על גופה כמעט 50 קילוגרמים עודפים, הייתי בדרך המהירה לצרות צרורות מאוד. כל הבדיקות הרפואיות שלי אמנם הצביעו על בריאות מפתיעה, אבל העתיד היה אפלולי: סכרת, שבץ מוחי, התקף לב, בעיות בעמוד השדרה ובברכיים אפילו סיכון גבוה יותר לסרטן. לא ממש התחשק לי להמשיך לצעוד (בשלב ההוא נכון יותר לומר להתגלגל) לכיוון הזה, וגם מאוד לא אהבתי את ההזנחה שממנה המצב הזה נולד, ואת ההרס העצמי שהתלווה אליו.

מבחינתי ההרזיה היתה (ועודנה. שלא יספרו לכם שזה מבצע תחום בזמן) קודם כל ההחלטה להציל את עצמי. וההצלחה בדיאטה, בספורט, באורח החיים החדש לגמרי שאימצתי, היא מבחינתי לא ק הוכחה אלא בעיקר רישיון להצליח בדברים שמעולם לא שיערתי שהם אפשריים עבורי.

זאת התמונה שלנו לפני. גליה ואני שוקלות היום ביחד כמעט 70 קילו פחות ממה שרואים פה בתמונה:

אנוכי מימין וגליה משמאל - לפני עשרה חודשים. צילום: גל חרמוני

ביום הצילומים ההוא לא היה לי מושג שמדובר באחד הרגעים שישנו את חיי לגמרי. סירבתי לראות את התמונות ולבחור את זו שתתפרסם בעיתון. התכוונתי להתבונן בהן רק אחרי חצי שנה של דיאטה, כדי שאוכל לומר "איזה מזל שאני כבר לא שם". אבל גליה שלחה לי אותן, ואחרי שגמרתי לרתוח מזעם, התפנתי לחטוף הלם, וגם להבין שזהו, אין ברירה, אני חייבת לעשות משהו לטובת עצמי.

בעשרת החודשים שחלפו מאז שמרתי את התמונות באיי-פון שלי וגם הכרחתי את כל מי שרצה או לא רצה לראות. זאת הייתה הדרך שלי לזכור לאן הרגלי החיים הקודמים שלי הובילו אותי, ולהבטיח שאלך בדרך אחרת. וזאת, אגב, הובילה אותי לכל מינ מקומות לא צפויים ומשובחים בתחומי העבודה, היצירה, קשרי עם האנושות ואינספור דברים אחרים שאין להם קשר למשקל ודימוי גוף.

התמונה השנייה, צולמה בחודש שעבר:

גליה (מימין) ואנוכי (משמאל) - בימינו אלה. צילום: גל חרמוני

מה למדתי בדרך משם לפה?

שדיאטה היא עניין אישי ביותר. שכדי לשנות משהו כל כך עמוק ומהותי צריך לרצות את זה מאוד, ולהיות מוכנות להתחיל בצעדים קטנים. כי אי אפשר לדלג קדימה. אבל זה בסדר, כי גם הדרך לשינוי היא מתגמלת מאוד.

כל אחת מאתנו מצאה את הפטנטים שעזרו לה. את הפריט שהתאים לה, את הפעילות הגופנית שהתאימה לה ואת הדרך להתגבר על משברים. והו, הו, כמה כאלה היו. ככל ששכבות השומן שלי התקלפו ונשרו, צפו ועלו מתחתן כל הדברים שניסיתי להחניק באמצעות ההשמנה ההיא:חרדות, זיכרונות, מצוקות, חוסר בטחון, היסוסים, חרטות. ההתמודדות עם אלה ממש ממש ממש ממש לא הסתיימה עדיין, אבל היא לפחות התחילה.

ההרזיה הזו לא הייתה, כאמור, מבצע, תחום בזמן. היא ניסיון אמיתי לצאת מאזורי הנוחות, לטלטל קיבעונות, להסיר את האבק מעל כל מיני דברים שנראים לי מובנים מאליהם. במידה רבה אני מרגישה שהיא מאפשרת לי להפוך לאישה קצת אחרת, אישה שאני אוהבת להיות.

צעד ראשון: להביט במראה

 

אחד מזיכרונות הילדות החמצמצחיקים שלי עוסק בנסיעה באוטובוס קו 4, ביום גשום מאוד, כשהייתי בערך בת 12. ישבתי מכורבלת בתוך מעיל דובון רך, מציצה החוצה מבעד לחלונות מכוסי האדים. מולי ישב גבר מבוגר, שהביט בי וחייך. בדרכו לרדת מהאוטובוס, הוא הניח יד על כתפי ואמר בקול מנחם "לא נורא, בחורף כולם נראים שמנים". לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. אז, להבדיל מהיום, לא הייתי שמנה, וגם לא היה לי מושג עד כמה הגודל, האמיתי או המדומה (בתוך הדובון) אמור להיות חשוב.

בשנים שחלפו מאז השמנתי. מאוד. במידה שלא ניתן להסתיר בתוך מעיל או מאחורי שלט חוצות. גופי, אני חייבת לציין בהכרת תודה אינסופית, עמד בזה בגבורה. אני פיטמתי אותו בלחמים משובחים, והוא מצדו תפח, אבל לא פיתח מחלות ולא תבע תרופות. העשרתי את עולמו בגבינות ונקניקים מכל רחבי תבל, והוא – מֵיכל חביב ואמפטי שכמותו – גמל לי בהנאה גדולה. הברכיים שלי אמנם חרקו בקולי קולות בכל פעם שניסתי לרוץ יותר מקילומטר, ופה ושם נרשמו חרחורים אם עליתי במדרגות בעליצות יתר – אבל ברוב הימים היה לי נעים מאוד בתוכו. ברוב הימים הרגשתי מאוד נשית ומינית ונינוחה.

אני משערת שקיבלתי גנטיקה מצוינת. בעיקר מסבא שלי, שבגיל 92, שמנמן, מעשן וחובב גדול של ארוחות שחיתות, היה מקטר בעיקר על כך שחבריו, הרזים והצעירים ממנו בעשור או שניים, כבר הלכו לעולמם. אבא שלי, אגב, טוען שאת המזג הנוח פיתחתי, כמו כל השמנים, משום שבתוכי אני יודעת שאם ארגיז מישהו אין לי סיכוי בעולם לרוץ מספיק מהר כדי לברוח.

אז איך נפלה פתאום ההחלטה הזאת לעשות דיאטה? ולמה עשיתי אותה בכיכר העיר (קודם בטור "המכחישות" בלאישה, ועכשיו פה, בבלוג)???

התשובה הפשוטה היא הבריאות. הבריאות המופלגת שבה התהדרתי לא הייתה מושלמת. בקיץ היה לי חם ומיוזע, לוחץ ומגרד ומשפשף. מאמצים פיזיים גדולים עלו לי בעייפות וידעתי שאם לא ארזה בקרוב מאוד, מילים מפחידות כמו לחץ דם, כולסטרול, סוכרת, מחלות לב ובלוטת תריס יהפכו לחלק מהלקסיקון. בן זוגי הזהיר אותי: את תרזי דקה אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי. ואני רציתי להוכיח לו. לא, לא לו, רציתי להוכיח לעצמי, שאני יכולה לעשות את זה בזמן.

והפומביות?

אני מודה שכשכל העניין הזה התחיל, והתמונות הראשונות שלי פורסמו בלאישה, במלוא הדרן היה בזה אלמנט מביך. גם אז, וגם היום – אחרי שנשרו ממני כמעט 40 קילו – אני משוכנעת בכל ליבי שהגודל לא קובע. אני לא אוהבת את האופן שבו (א)נשים מפנימים את צורות הדיכוי החברתיות המבוססות על מראה, מבטא, מוצא וכו' ובכל לא היה לי קל להיחשף ככה בפני כל קוראינו – בגלל הגודל, בגלל הקושי להשלים עם זה שהרשתי לעצמי להגיע לשם, בגלל שהמאבק על ההרזיה לא היה (ועודו) פשוט. אני מניחה שמאותה סיבה עוד לא העלתי תמונות של "לפני" לבלוג. נכון שהמרחק בין איך שאני נראית היום לבין התמונות ההן עצום – ונכון שאני מכריחה את כל מי שסביבי (כולל זרים גמורים) לראות את התמונות האלה (הן שמורות באיי פון שלי) אבל לא ממש מתחשק לי שאחרי שיעלו לרשת אני אמצא את עצמי יום אחד בידיעות אחרונות, כתצלום אילוסטרציה לכתבה על אוביסיטי…

אחת מאלילותיי, רוזאן בר, אמרה פעם: "זה בסדר להיות שמנה, תהיי שמנה, תהיי מה שאת רוצה, רק תפסיקי לדבר על זה כל הזמן".

ובכל זאת אני שמחה על החשיפה. היא הכריחה אותי להביט במראה אחרי שנים שבהן תרגלתי מעבר ליד מראות תוך התעלמות מוחלטת.

היא הכריחה אותי להודות עד כמה השמנתי ועד כמה דחוף שארזה. היא הכריחה אותי להתחשבן עם עצמי ולהבין מה היו הסיבות שהביאו אותי להשמין ואיזה מין יחסים אני מנהלת עם אוכל. היא הייתה ללא ספק אחד הכוחות ששמרו עלי במסלול, ועזרו לי לבצע שינוי שהוא עבורי דרמטי מאוד.