לפני מספר חודשים גליה ואני הוזמנו לדבר בכנס שנערך באיכילוב ועסק בשמירה על משקל ובסכנות ההשמנה. היה מאחורינו קילומטרז' צנוע של דיאטה ונדמה לי שכל אחת מאתנו ירדה עד אז משהו כמו 14 קילו. זה היה צעד ראשון בדרך ארוכה שעברנו, אבל אני לפחות הייתי כבר אז שיכורה לגמרי מהתגלית החדשה: שהכול בראש.
ברור שיש אנשים שההשמנה שלהם קשורה למיני גורמים גופניים בלתי נשלטים, אבל אצלי ואצל מרבית האנשים שאני מכירה, התהליך היה כולו נפשי. ההורמונים שלי היו בסדר, גודל הקיבה ממוצע, העצמות סטנדרטיות וכל שאר הפרמטרים המדידים במעבדה תקינים, תודה ששאלתם. אז מה בכל זאת גרם לי להשמין ואיך לכל הרוחות רזיתי? הראש. באיזשהו שלב גיליתי (כפי שכבר הודיתי כאן) את ההשפעה המאלחשת של האוכל, את הקלות שבה אפשר להשתמש בו כדי להדחיק מצוקות וכאבים, את שכבת הריפוד המצוינת שהוא מספק, לא רק על הירכיים והישבן אלא גם על הלב. ההרזיה שלי התאפשרה כשהבנתי את זה. לא שפתרתי את כל המצוקות שבשמן אכלתי, אבל המודעות למשמעות הרגשית של האכילה אפשרה לי להשתלט עליה במידה רבה ורוב הזמן לתעל דברים למקומות אחרים ולא למקרר.
בכנס ההוא באיכילוב נתבקשנו לדבר על חוויית ההרזיה שלנו ועל הגורמים שהפכו אותה לכל כך מוצלחת. מאחר שכאמור, הייתי מסוחררת לגמרי מהגילוי הזה, כמו חוזרת בתשובה, כמו מטיפה אוונגליסטית, כמו שליחה של עדי יהווה, רציתי רק שיתנו לי עוד ועוד ועוד לדבר בהתלהבות על כך שהכול בראש. הקהל – מאתיים או שלוש מאות איש, רובן נשים שמנות מאוד – רצו לדעת תכלס: מה אכלתן, האם להעדיף לחם מלא על לחם קל, האם מותר לאכול סוכר חום, כמה ארוחות ביום ואיך לעזאזל החזקתן מעמד בלי מתוקים.
ואותו דבר קורה לי כעת עם קוראות רבות של הבלוג הזה, שכותבות לי מיילים ומבקשות מתכונים, תפריטים, את הסוד, הוראות ברורות שאפשר לבצע כדי להצליח לרזות. אז זהו, שאין לי כאלה. גליה ואני ועוד כמה שמנים ושמנות לשעבר שראיתי סביבי והצליחו (מאוד) לרזות עברנו דרך שונה לגמרי. לא אכלנו את אותם דברים, לא התעמלנו באותו קצב, לא אימצנו את אותם הרגלים. דיאטה, מסתבר, היא עניין אישי, וגם אם יש מיליון תפריטים הגיוניים שמבטיחים הרזיה, את הפטנט האחד, החשוב, המרכזי, את הרגע או הכוח או איך שתגדירו את זה – הדבר הזה שמאפשר להחזיק מעמד, לפורר את ההתמכרות, לא לרצות לאכול במקום דברים אחרים – את יצר ההישרדות וההתגוננות הזה עוד לא הצלחתי לנסח במילים פשוטות.
אבל אני לא מתכוונת להתחמק. היו צעדים מעשיים שעשיתי ואני בהחלט שמחה לחלוק אותם עם (א)נשים אחרים. למשל:
* משך החודש הראשון לא אכלתי פחמימות בכלל. אני מכירה את עצמי ויודעת שהפחמימה היא ידידת נפש קרובה שמעוררת בי המיה ותאבון. זה היה כרוך בגמילה פיזית (עצבנות, חוסר סבלנות, נטייה לרטון ויחס גועלי כללי לסובבים) אבל אחרי חודש יכולתי להחזיר דברים כמו אורז מלא ולחם משובח לתפריט, בלי לחשוש מבולמוסים.
* משך שבועות רשמתי כל מה שאכלתי. כל פירור. זה בא כדרישה ראשונית מכרמית, הדיאטנית, והמשיך כסוג של התבוננות. גם אם היה נדמה לי שאני יודעת כמה, מתי ואיך אני אוכלת, הרישום הפתיע אותי ואפשר לי להתבונן בהרגלים שלי ובשימוש שלי באוכל בדרך חדשה וכנה.
* כבר כתבתי בפוסטים קודמים כמה חשובה קבוצת התמיכה. גליה ואני עזרנו זו לזו, וחוץ מזה גייסנו חברים, קרובי משפחה, בני זוג, עוברי אורח ואנשים שעמדו לפנינו בתור בסופרמרקט ולא הספיקו להתחמק בזמן. ודיברנו על זה. המון. עד שהקשיים הצטמקו לעשירית.
* משום שהתהליך כולו היה סוג של התייחסות אל עצמי בכבוד, נשרו מהתפריט שלי גם רוב המוצרים התעשייתיים. לא השתמשתי בתחליפי דיאט (למעט דיאט קולה, ואם מישהו מכיר מכון גמילה, אנא – את הטלפון, בדחיפות) ולא במיני מזונות מוכנים. אכלתי דברים מצוינים (בשר, עוף, סלמון, ירקות טריים, שמן זית, לחם מלא) ומעט. זה לא קשור ישירות להרזיה, אבל זה קשור ללקיחת אחריות על הגוף ועל אורח החיים וזה, מה לעשות, תנאי בסיסי להמשך.
* ההבנה שעליה דיברתי בפתיח, ש"הכול בראש" הביאה בהכרח את ההכרה בכך שלא מדובר באיזה מבצע או התאפקות קצרת מועד שלאחריה אפשר שוב לא לחשוב על אכילה. בגלל זה ניסיתי לצאת מאזורי הנוחות שלי (מה שקוראים Comfort Zones) לא רק במה שקשור לאוכל אלא גם בעוד תחומים ולתרגל התנהגויות חדשות. למשל, לא לאחר בדד ליין, להגיד כן למטלות שקודם הפחידו אותי, לעמוד על שלי במקומות שלא העזתי. זה ממש לא תמיד מצליח, אבל ברור לי שזה הכיוון הנכון.
* כתבתי. הרבה. זה הכלי שלי. כתבתי על הדיאטה ב"לאישה" (כמה שרק אפשרו לי) ואני כותבת פה. להתחייבות הפומבית הזו בעיתון ובבלוג יש כוח. היא חייבה אותי להוכיח את עצמי (הרי אין גדול כפחד מהפשלה לעין המצלמה…) וככל שהצלחתי, כך גם חיבבתי את עצמי. ואני יודעת, זה נשמע ניו אייג'י ומאוס אבל זה גם נכון להחריד. האהבה העצמית הזו עשתה 99% מהעבודה.
רזיתי 