את האפקט המסמם של האוכל גיליתי בערך בגיל 30.
עד אז אהבתי לאכול מכל הסיבות הנכונות: ידעתי להעריך אוכל טוב, התעניינתי (קלות) בבישול ואהבתי מאוד מפגשים משפחתיים וחברתיים שנערכו תמיד סביב שולחן שופע כל טוב.
בגיל 30 גיליתי את מה שכל אלכוהוליסט יודע: שעוד טיפ טיפה מהדבר הזה, מביא אתו תחושה של ערפול נעים, המרחיקה את המצוקות הרגשיות לשוליים.
עם מרבית המצוקות הרגשיות היומיומית הסתדרתי לא רע, אבל למעלה למעלה בשמי הרגש ריחף ענן אחד שחור וסמיך שלא רציתי לראות: הייתי תקועה בתוך נישואים אומללים מאוד, בלי יכולת לגייס את הכוח הנפשי ללכת מהם.
יכולתי, כמובן, לדבר על זה עם אחרים, אבל היו דברים, כל כך הרבה דברים, שלא רציתי לומר לעצמי וקל היה כל כך להדחיק אותם באמצעות אוכל.
אורן, חברי הטוב, נוהג לומר שבמקרר תמיד יש אור, תמיד יש מישהו בבית. זה בדיוק מה שגיליתי אז, לפני 16 שנה. הלכתי למקרר במקום לבכות, במקום לצעוק, במקום לבעוט, במקום להתקומם וללכת. הביטוי "לשמור דברים בבטן" קיבל פתאום משמעות אמיתית ומעשית כל כך. אלא שכדי לשמור את הדברים, באמת לחנוק אותם בעומק ולהבטיח שלא יגיחו משם החוצה, נזקקתי להרבה מאוד אוכל, מה שהביא להרבה מאוד משקל עודף.
המשקל העודף הביא עמו, כצפוי בחברה שלנו, נזיפות. לא תמיד במילים, אבל די בכך שבחנויות בגדים סטנדרטיות אי אפשר למצוא מכנסיים במידה 46 כדי לומר בקול רם "נכון, יש באוכלוסייה המון שמנים ושמנות, אבל אנחנו סוגדים לרזון, אז אנא מכם, אם אתם לא מסוגלים לסתום את הפה לפחות תלבשו שק ותתביישו לכם".
ברור שהאוכל, בהיותו סם מאלחש זמין (וטעים) כל כך, שימש גם כדי להשתיק את הקולות האלה. אכלתי כהתרסה. נגד כל מי שחושב שלאישה שמנה אסור ליהנות מפלאפל בפיתה בעמידה ברחוב; נגד כל מי שחושב ש(א)נשים צריכים להתאים לתקן של מראה וצורה ואם לא אז לפצות על זה בייסורים, רגשות אשם ובושה; כנגד כל מי שחושב שהמראה באמת כל כך יותר חשוב מהאישיות – למרות שבואו נודה, האישיות, זו שנזקקה לגוף השמן והגדול הזה כמיכל שיכיל את כל תעצומותיה, לא הייתה במצב מזהיר. היא נזקקה מאוד לסוטול המופלא, מסיר הדאגות ומטשטש הזה, שמגיע אחרי ביס אחד יותר מדי.
בראשית הדרך נשלחתי על ידי לאישה לכתוב על סדנה לגמילה מאכילה רגשית. אף פעם לא חשבתי שאני לבד במערבולת הזו, אבל המפגש עם האנשים האחרים בסדנה (שלא היו שמנים, אבל או הו, איזה עניינים יש להם עם אוכל) היה מרגש: אנשים דיברו על האופן שבו הם מתנחמים באוכל או להפך, משתמשים בו כדי להעצים תחושות קשות. אני מצדי התגוננתי, כרגיל, באמצעות ציניות. התחברתי לבוּפֶה הפנימי שלי, זה שמגישים בו בדיחות עוקצניות ומרושעות במקום לומר ולשמוע את האמת.
אלא שאנשים באמת דיברו מהבטן וזה שבר את הציניות שלי.
זאת הייתה, ועודנה, חוויה משחררת מאוד. הרעיון היה לחזור ולהיפגש עם המטפל שהנחה את הסדנה עוד מספר רב של פעמים, ובמקום להיצמד לדיאטה, להשתחרר מהתלות הרגשית באוכל. לא ממש עשיתי את זה, כי לא נוצרה בינינו כימיה. אז ניסיתי לבד. ניסיתי להמשיך לנוע על גלגלי ההבנה שאוכל הוא רק אוכל. לא מגן, לא תרופה, לא תחליף ולא פתרון לאינספור מצבים רגשיים. או בקיצור – האוכל איננו באמת ידידו הטוב של האדם.
האם הצלחתי? את זה אני מודדת יום אחרי יום. בינתיים, 40 קילו פחות מבהתחלה, כן.
רזיתי 