תגית: הדחקה

איך הצלחתי לרזות – מילים מעשיות

לפני מספר חודשים גליה ואני הוזמנו לדבר בכנס שנערך באיכילוב ועסק בשמירה על משקל ובסכנות ההשמנה. היה מאחורינו קילומטרז' צנוע של דיאטה ונדמה לי שכל אחת מאתנו ירדה עד אז משהו כמו 14 קילו. זה היה צעד ראשון בדרך ארוכה שעברנו, אבל אני לפחות הייתי כבר אז שיכורה לגמרי מהתגלית החדשה: שהכול בראש.

ברור שיש אנשים שההשמנה שלהם קשורה למיני גורמים גופניים בלתי נשלטים, אבל אצלי ואצל מרבית האנשים שאני מכירה, התהליך היה כולו נפשי. ההורמונים שלי היו בסדר, גודל הקיבה ממוצע, העצמות סטנדרטיות וכל שאר הפרמטרים המדידים במעבדה תקינים, תודה ששאלתם. אז מה בכל זאת גרם לי להשמין ואיך לכל הרוחות רזיתי? הראש. באיזשהו שלב גיליתי (כפי שכבר הודיתי כאן) את ההשפעה המאלחשת של האוכל, את הקלות שבה אפשר להשתמש בו כדי להדחיק מצוקות וכאבים, את שכבת הריפוד המצוינת שהוא מספק, לא רק על הירכיים והישבן אלא גם על הלב. ההרזיה שלי התאפשרה כשהבנתי את זה. לא שפתרתי את כל המצוקות שבשמן אכלתי, אבל המודעות למשמעות הרגשית של האכילה אפשרה לי להשתלט עליה במידה רבה ורוב הזמן לתעל דברים למקומות אחרים ולא למקרר.

בכנס ההוא באיכילוב נתבקשנו לדבר על חוויית ההרזיה שלנו ועל הגורמים שהפכו אותה לכל כך מוצלחת. מאחר שכאמור, הייתי מסוחררת לגמרי מהגילוי הזה, כמו חוזרת בתשובה, כמו מטיפה אוונגליסטית, כמו שליחה של עדי יהווה, רציתי רק שיתנו לי עוד ועוד ועוד לדבר בהתלהבות על כך שהכול בראש. הקהל – מאתיים או שלוש מאות איש, רובן נשים שמנות מאוד – רצו לדעת תכלס: מה אכלתן, האם להעדיף לחם מלא על לחם קל, האם מותר לאכול סוכר חום, כמה ארוחות ביום ואיך לעזאזל החזקתן מעמד בלי מתוקים.

ואותו דבר קורה לי כעת עם קוראות רבות של הבלוג הזה, שכותבות לי מיילים ומבקשות מתכונים, תפריטים, את הסוד, הוראות ברורות שאפשר לבצע כדי להצליח לרזות. אז זהו, שאין לי כאלה. גליה ואני ועוד כמה שמנים ושמנות לשעבר שראיתי סביבי והצליחו (מאוד) לרזות עברנו דרך שונה לגמרי. לא אכלנו את אותם דברים, לא התעמלנו באותו קצב, לא אימצנו את אותם הרגלים. דיאטה, מסתבר, היא עניין אישי, וגם אם יש מיליון תפריטים הגיוניים שמבטיחים הרזיה, את הפטנט האחד, החשוב, המרכזי, את הרגע או הכוח או איך שתגדירו את זה – הדבר הזה שמאפשר להחזיק מעמד, לפורר את ההתמכרות, לא לרצות לאכול במקום דברים אחרים – את יצר ההישרדות וההתגוננות הזה עוד לא הצלחתי לנסח במילים פשוטות.

אבל אני לא מתכוונת להתחמק. היו צעדים מעשיים שעשיתי ואני בהחלט שמחה לחלוק אותם עם (א)נשים אחרים. למשל:

* משך החודש הראשון לא אכלתי פחמימות בכלל. אני מכירה את עצמי ויודעת שהפחמימה היא ידידת נפש קרובה שמעוררת בי המיה ותאבון. זה היה כרוך בגמילה פיזית (עצבנות, חוסר סבלנות, נטייה לרטון ויחס גועלי כללי לסובבים) אבל אחרי חודש יכולתי להחזיר דברים כמו אורז מלא ולחם משובח לתפריט, בלי לחשוש מבולמוסים.

* משך שבועות רשמתי כל מה שאכלתי. כל פירור. זה בא כדרישה ראשונית מכרמית, הדיאטנית, והמשיך כסוג של התבוננות. גם אם היה נדמה לי שאני יודעת כמה, מתי ואיך אני אוכלת, הרישום הפתיע אותי ואפשר לי להתבונן בהרגלים שלי ובשימוש שלי באוכל בדרך חדשה וכנה.

* כבר כתבתי בפוסטים קודמים כמה חשובה קבוצת התמיכה. גליה ואני עזרנו זו לזו, וחוץ מזה גייסנו חברים, קרובי משפחה, בני זוג, עוברי אורח ואנשים שעמדו לפנינו בתור בסופרמרקט ולא הספיקו להתחמק בזמן. ודיברנו על זה. המון. עד שהקשיים הצטמקו לעשירית.

* משום שהתהליך כולו היה סוג של התייחסות אל עצמי בכבוד, נשרו מהתפריט שלי גם רוב המוצרים התעשייתיים. לא השתמשתי בתחליפי דיאט (למעט דיאט קולה, ואם מישהו מכיר מכון גמילה, אנא – את הטלפון, בדחיפות) ולא במיני מזונות מוכנים. אכלתי דברים מצוינים (בשר, עוף, סלמון, ירקות טריים, שמן זית, לחם מלא) ומעט. זה לא קשור ישירות להרזיה, אבל זה קשור ללקיחת אחריות על הגוף ועל אורח החיים וזה, מה לעשות, תנאי בסיסי להמשך.

* ההבנה שעליה דיברתי בפתיח, ש"הכול בראש" הביאה בהכרח את ההכרה בכך שלא מדובר באיזה מבצע או התאפקות קצרת מועד שלאחריה אפשר שוב לא לחשוב על אכילה. בגלל זה ניסיתי לצאת מאזורי הנוחות שלי (מה שקוראים Comfort Zones) לא רק במה שקשור לאוכל אלא גם בעוד תחומים ולתרגל התנהגויות חדשות. למשל, לא לאחר בדד ליין, להגיד כן למטלות שקודם הפחידו אותי, לעמוד על שלי במקומות שלא העזתי. זה ממש לא תמיד מצליח, אבל ברור לי שזה הכיוון הנכון.

* כתבתי. הרבה. זה הכלי שלי. כתבתי על הדיאטה ב"לאישה" (כמה שרק אפשרו לי) ואני כותבת פה. להתחייבות הפומבית הזו בעיתון ובבלוג יש כוח. היא חייבה אותי להוכיח את עצמי (הרי אין גדול כפחד מהפשלה לעין המצלמה…) וככל שהצלחתי, כך גם חיבבתי את עצמי. ואני יודעת, זה נשמע ניו אייג'י ומאוס אבל זה גם נכון להחריד. האהבה העצמית הזו עשתה 99% מהעבודה.

 

כשבאמת שומרים דברים בבטן

את האפקט המסמם של האוכל גיליתי בערך בגיל 30.

 עד אז אהבתי לאכול מכל הסיבות הנכונות: ידעתי להעריך אוכל טוב, התעניינתי (קלות) בבישול ואהבתי מאוד מפגשים משפחתיים וחברתיים שנערכו תמיד סביב שולחן שופע כל טוב.

 בגיל 30 גיליתי את מה שכל אלכוהוליסט יודע: שעוד טיפ טיפה מהדבר הזה, מביא אתו תחושה  של ערפול נעים, המרחיקה את המצוקות הרגשיות לשוליים.

עם מרבית המצוקות הרגשיות היומיומית הסתדרתי לא רע, אבל למעלה למעלה בשמי הרגש ריחף ענן אחד שחור וסמיך שלא רציתי לראות: הייתי תקועה בתוך נישואים אומללים מאוד, בלי יכולת לגייס את הכוח הנפשי ללכת מהם.

 יכולתי, כמובן, לדבר על זה עם אחרים, אבל היו דברים, כל כך הרבה דברים, שלא רציתי לומר לעצמי וקל היה כל כך להדחיק אותם באמצעות אוכל.

 אורן, חברי הטוב, נוהג לומר שבמקרר תמיד יש אור, תמיד יש מישהו בבית. זה בדיוק מה שגיליתי אז, לפני 16 שנה. הלכתי למקרר במקום לבכות, במקום לצעוק, במקום לבעוט, במקום להתקומם וללכת. הביטוי "לשמור דברים בבטן" קיבל פתאום משמעות אמיתית ומעשית כל כך. אלא שכדי לשמור את הדברים, באמת לחנוק אותם בעומק ולהבטיח שלא יגיחו משם החוצה, נזקקתי להרבה מאוד אוכל, מה שהביא להרבה מאוד משקל עודף.

המשקל העודף הביא עמו, כצפוי בחברה שלנו, נזיפות. לא תמיד במילים, אבל די בכך שבחנויות בגדים סטנדרטיות אי אפשר למצוא מכנסיים במידה 46 כדי לומר בקול רם "נכון, יש באוכלוסייה המון שמנים ושמנות, אבל אנחנו סוגדים לרזון, אז אנא מכם, אם אתם לא מסוגלים לסתום את הפה לפחות תלבשו שק ותתביישו לכם".

 ברור שהאוכל, בהיותו סם מאלחש זמין (וטעים) כל כך, שימש גם כדי להשתיק את הקולות האלה. אכלתי כהתרסה. נגד כל מי שחושב שלאישה שמנה אסור ליהנות מפלאפל בפיתה בעמידה ברחוב; נגד כל מי שחושב ש(א)נשים צריכים להתאים לתקן של מראה וצורה ואם לא אז לפצות על זה בייסורים, רגשות אשם ובושה; כנגד כל מי שחושב שהמראה באמת כל כך יותר חשוב מהאישיות – למרות שבואו נודה, האישיות, זו שנזקקה לגוף השמן והגדול הזה כמיכל שיכיל את כל תעצומותיה, לא הייתה במצב מזהיר. היא נזקקה מאוד לסוטול המופלא, מסיר הדאגות ומטשטש הזה, שמגיע אחרי ביס אחד יותר מדי.

בראשית הדרך נשלחתי על ידי לאישה לכתוב על סדנה לגמילה מאכילה רגשית. אף פעם לא חשבתי שאני לבד במערבולת הזו, אבל המפגש עם האנשים האחרים בסדנה (שלא היו שמנים, אבל או הו, איזה עניינים יש להם עם אוכל) היה מרגש: אנשים דיברו על האופן שבו הם מתנחמים באוכל או להפך, משתמשים בו כדי להעצים תחושות קשות. אני מצדי התגוננתי, כרגיל, באמצעות ציניות. התחברתי לבוּפֶה הפנימי שלי, זה שמגישים בו בדיחות עוקצניות ומרושעות במקום לומר ולשמוע את האמת.

אלא שאנשים באמת דיברו מהבטן וזה שבר את הציניות שלי.

זאת הייתה, ועודנה, חוויה משחררת מאוד. הרעיון היה לחזור ולהיפגש עם המטפל שהנחה את הסדנה עוד מספר רב של פעמים, ובמקום להיצמד לדיאטה, להשתחרר מהתלות הרגשית באוכל. לא ממש עשיתי את זה, כי לא נוצרה בינינו כימיה. אז ניסיתי לבד. ניסיתי להמשיך לנוע על גלגלי ההבנה שאוכל הוא רק אוכל. לא מגן, לא תרופה, לא תחליף ולא פתרון לאינספור מצבים רגשיים. או בקיצור – האוכל איננו באמת ידידו הטוב של האדם.

האם הצלחתי? את זה אני מודדת יום אחרי יום. בינתיים, 40 קילו פחות מבהתחלה, כן.