ככה זה התחיל

לפני חצי שנה שקלתי 35 קילוגרמים יותר מהיום.

אני קוראת את המשפט הזה ולא מאמינה.

לא מפני שאין לי מושג איך זה קרה  – העלייה במשקל וגם הירידה – אלא מפני שהדרך משם לכאן, מהאישה השמנה שהייתי לאישה שאני היום, הייתה כל כך אינטנסיבית וכל כך מלאה התרחשויות, בעיקר רגשיות, שדרוש לי עוד זמן לעבד את הכול בתוכי.

וגם לא לקפץ בהשתאות כשאני רואה את הצללית שלי במראה, בחלונות ראווה, בחלונות של מכוניות חולפות. זאת אני? באמת?

תהליך ההרזיה שלי התחיל דווקא בארוחת בוקר. חגגנו יום הולדת לעורכת שלי, טלי רוזין (עורכת הבריאות ב"לאישה"). חברתי הטובה גליה אלוני-דגן – שגם היא סחבה עד אז כמה קילוגרמים עודפים שהציקו לה מאוד – הודיעה לכולם ש"ככה אני לא מגיעה לגיל 40". איזשהו זיק חשמלי שעבר באותו רגע באוויר הדליק אצל כולנו את התחושה שהפעם, בניגוד לאינספור פעמים אחרות שבהן גליה ואני הבטחנו אחת לשנייה שנעשה דיאטה, זה אפשרי. רוזין הציעה לנו לתעד את התהליך ביומן הרזיה אישי מעל דפי "לאישה" ולהעמיד לרשותנו דיאטנית, מאמני כושר ותמיכה רגשית. היא גם שלחה אותנו להצטלם במלוא גודלנו, תמונות שגילו לי את האמת שניסיתי להכחיש (שהייתי אישה שמנה מאוד) והיום, ממרחק 35 ק"ג, אני מתבוננת בהן כמעט מדי יום בהתפעלות ותחושת כוח.

חלק גדול מהכוח הזה אני חייבת לשיתוף הזה עם גליה – היינו ועודנו מוקד תמיכה הדדי זו לזו, 24 שעות ביממה, כולל שבתות, חגים וימי חול, בקרים מוקדמים מאוד ולילות מאוחרים, בימים עם מצב רוח מזופת במיוחד וברגעים של אופוריה.  וגם לעובדה שהתהליך הזה נעשה במידה רבה בפומבי, נוכח כך וכך המוני הקוראים של לאישה. הצורך לדווח לקוראים ובסופו של דבר גם להצטלם "אחרי" (חכו, חכו, הכתבה האחרונה בסדרה הקרויה "המכחישות" תתפרסם ב"לאישה" בחודשים הקרובים) מרחף מעל כמו חרב.

בבלוג הזה אני רוצה לשתף, לסכם, לתעד ולהתחשבן עם התהליך הגופני והנפשי המאוד דרמטי הזה שעברתי, בתקווה שהכתיבה והשיתוף יהיו חלק מן הפיגומים שיבטיחו שכל מה שניסיתי לבנות בתוכי בחודשים האחרונים לא יתפורר. הסטטיסטיקה של הדיאטות נגדי, אבל אני (לשם שינוי) מאוד בעדי.