אחד מזיכרונות הילדות החמצמצחיקים שלי עוסק בנסיעה באוטובוס קו 4, ביום גשום מאוד, כשהייתי בערך בת 12. ישבתי מכורבלת בתוך מעיל דובון רך, מציצה החוצה מבעד לחלונות מכוסי האדים. מולי ישב גבר מבוגר, שהביט בי וחייך. בדרכו לרדת מהאוטובוס, הוא הניח יד על כתפי ואמר בקול מנחם "לא נורא, בחורף כולם נראים שמנים". לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. אז, להבדיל מהיום, לא הייתי שמנה, וגם לא היה לי מושג עד כמה הגודל, האמיתי או המדומה (בתוך הדובון) אמור להיות חשוב.
בשנים שחלפו מאז השמנתי. מאוד. במידה שלא ניתן להסתיר בתוך מעיל או מאחורי שלט חוצות. גופי, אני חייבת לציין בהכרת תודה אינסופית, עמד בזה בגבורה. אני פיטמתי אותו בלחמים משובחים, והוא מצדו תפח, אבל לא פיתח מחלות ולא תבע תרופות. העשרתי את עולמו בגבינות ונקניקים מכל רחבי תבל, והוא – מֵיכל חביב ואמפטי שכמותו – גמל לי בהנאה גדולה. הברכיים שלי אמנם חרקו בקולי קולות בכל פעם שניסתי לרוץ יותר מקילומטר, ופה ושם נרשמו חרחורים אם עליתי במדרגות בעליצות יתר – אבל ברוב הימים היה לי נעים מאוד בתוכו. ברוב הימים הרגשתי מאוד נשית ומינית ונינוחה.
אני משערת שקיבלתי גנטיקה מצוינת. בעיקר מסבא שלי, שבגיל 92, שמנמן, מעשן וחובב גדול של ארוחות שחיתות, היה מקטר בעיקר על כך שחבריו, הרזים והצעירים ממנו בעשור או שניים, כבר הלכו לעולמם. אבא שלי, אגב, טוען שאת המזג הנוח פיתחתי, כמו כל השמנים, משום שבתוכי אני יודעת שאם ארגיז מישהו אין לי סיכוי בעולם לרוץ מספיק מהר כדי לברוח.
אז איך נפלה פתאום ההחלטה הזאת לעשות דיאטה? ולמה עשיתי אותה בכיכר העיר (קודם בטור "המכחישות" בלאישה, ועכשיו פה, בבלוג)???
התשובה הפשוטה היא הבריאות. הבריאות המופלגת שבה התהדרתי לא הייתה מושלמת. בקיץ היה לי חם ומיוזע, לוחץ ומגרד ומשפשף. מאמצים פיזיים גדולים עלו לי בעייפות וידעתי שאם לא ארזה בקרוב מאוד, מילים מפחידות כמו לחץ דם, כולסטרול, סוכרת, מחלות לב ובלוטת תריס יהפכו לחלק מהלקסיקון. בן זוגי הזהיר אותי: את תרזי דקה אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי. ואני רציתי להוכיח לו. לא, לא לו, רציתי להוכיח לעצמי, שאני יכולה לעשות את זה בזמן.
והפומביות?
אני מודה שכשכל העניין הזה התחיל, והתמונות הראשונות שלי פורסמו בלאישה, במלוא הדרן היה בזה אלמנט מביך. גם אז, וגם היום – אחרי שנשרו ממני כמעט 40 קילו – אני משוכנעת בכל ליבי שהגודל לא קובע. אני לא אוהבת את האופן שבו (א)נשים מפנימים את צורות הדיכוי החברתיות המבוססות על מראה, מבטא, מוצא וכו' ובכל לא היה לי קל להיחשף ככה בפני כל קוראינו – בגלל הגודל, בגלל הקושי להשלים עם זה שהרשתי לעצמי להגיע לשם, בגלל שהמאבק על ההרזיה לא היה (ועודו) פשוט. אני מניחה שמאותה סיבה עוד לא העלתי תמונות של "לפני" לבלוג. נכון שהמרחק בין איך שאני נראית היום לבין התמונות ההן עצום – ונכון שאני מכריחה את כל מי שסביבי (כולל זרים גמורים) לראות את התמונות האלה (הן שמורות באיי פון שלי) אבל לא ממש מתחשק לי שאחרי שיעלו לרשת אני אמצא את עצמי יום אחד בידיעות אחרונות, כתצלום אילוסטרציה לכתבה על אוביסיטי…
אחת מאלילותיי, רוזאן בר, אמרה פעם: "זה בסדר להיות שמנה, תהיי שמנה, תהיי מה שאת רוצה, רק תפסיקי לדבר על זה כל הזמן".
ובכל זאת אני שמחה על החשיפה. היא הכריחה אותי להביט במראה אחרי שנים שבהן תרגלתי מעבר ליד מראות תוך התעלמות מוחלטת.
היא הכריחה אותי להודות עד כמה השמנתי ועד כמה דחוף שארזה. היא הכריחה אותי להתחשבן עם עצמי ולהבין מה היו הסיבות שהביאו אותי להשמין ואיזה מין יחסים אני מנהלת עם אוכל. היא הייתה ללא ספק אחד הכוחות ששמרו עלי במסלול, ועזרו לי לבצע שינוי שהוא עבורי דרמטי מאוד.
רזיתי 