לפני ואחרי ומה למדנו מכל זה

לפני עשרה ימים בערך התפרסמה בלאישה כתבת הסיכום של פרויקט "המכחישות", זה שבמסגרתו גליה ואני כתבנו רשימות אישיות על הדיאטה שלנו והשלנו מעצמנו קילוגרמים רבים (מאוד). לצד התגובות המאוד מפרגנות שקיבלנו, היו גם כמה תגובות שקיבלתי דרך הבלוג הזה, שטענו נגדי שדיאטה היא מעשה אנטי פמיניסטי, ושכתיבה על כך שרזיתי ב – 42 קילו היא פספוס, כניעה לתכתיבי החברה הדורשת מנשים להיות רזות (שלא לומר בלתי נראות), ושיתוף פעולה עם תפישה חברתית שמציבה מודלים של נשיות בלתי אפשרית.

בשבילי הדיאטה הזו הייתה מלחמה על חיי.

כאישה שנשאה על גופה כמעט 50 קילוגרמים עודפים, הייתי בדרך המהירה לצרות צרורות מאוד. כל הבדיקות הרפואיות שלי אמנם הצביעו על בריאות מפתיעה, אבל העתיד היה אפלולי: סכרת, שבץ מוחי, התקף לב, בעיות בעמוד השדרה ובברכיים אפילו סיכון גבוה יותר לסרטן. לא ממש התחשק לי להמשיך לצעוד (בשלב ההוא נכון יותר לומר להתגלגל) לכיוון הזה, וגם מאוד לא אהבתי את ההזנחה שממנה המצב הזה נולד, ואת ההרס העצמי שהתלווה אליו.

מבחינתי ההרזיה היתה (ועודנה. שלא יספרו לכם שזה מבצע תחום בזמן) קודם כל ההחלטה להציל את עצמי. וההצלחה בדיאטה, בספורט, באורח החיים החדש לגמרי שאימצתי, היא מבחינתי לא ק הוכחה אלא בעיקר רישיון להצליח בדברים שמעולם לא שיערתי שהם אפשריים עבורי.

זאת התמונה שלנו לפני. גליה ואני שוקלות היום ביחד כמעט 70 קילו פחות ממה שרואים פה בתמונה:

אנוכי מימין וגליה משמאל - לפני עשרה חודשים. צילום: גל חרמוני

ביום הצילומים ההוא לא היה לי מושג שמדובר באחד הרגעים שישנו את חיי לגמרי. סירבתי לראות את התמונות ולבחור את זו שתתפרסם בעיתון. התכוונתי להתבונן בהן רק אחרי חצי שנה של דיאטה, כדי שאוכל לומר "איזה מזל שאני כבר לא שם". אבל גליה שלחה לי אותן, ואחרי שגמרתי לרתוח מזעם, התפנתי לחטוף הלם, וגם להבין שזהו, אין ברירה, אני חייבת לעשות משהו לטובת עצמי.

בעשרת החודשים שחלפו מאז שמרתי את התמונות באיי-פון שלי וגם הכרחתי את כל מי שרצה או לא רצה לראות. זאת הייתה הדרך שלי לזכור לאן הרגלי החיים הקודמים שלי הובילו אותי, ולהבטיח שאלך בדרך אחרת. וזאת, אגב, הובילה אותי לכל מינ מקומות לא צפויים ומשובחים בתחומי העבודה, היצירה, קשרי עם האנושות ואינספור דברים אחרים שאין להם קשר למשקל ודימוי גוף.

התמונה השנייה, צולמה בחודש שעבר:

גליה (מימין) ואנוכי (משמאל) - בימינו אלה. צילום: גל חרמוני

מה למדתי בדרך משם לפה?

שדיאטה היא עניין אישי ביותר. שכדי לשנות משהו כל כך עמוק ומהותי צריך לרצות את זה מאוד, ולהיות מוכנות להתחיל בצעדים קטנים. כי אי אפשר לדלג קדימה. אבל זה בסדר, כי גם הדרך לשינוי היא מתגמלת מאוד.

כל אחת מאתנו מצאה את הפטנטים שעזרו לה. את הפריט שהתאים לה, את הפעילות הגופנית שהתאימה לה ואת הדרך להתגבר על משברים. והו, הו, כמה כאלה היו. ככל ששכבות השומן שלי התקלפו ונשרו, צפו ועלו מתחתן כל הדברים שניסיתי להחניק באמצעות ההשמנה ההיא:חרדות, זיכרונות, מצוקות, חוסר בטחון, היסוסים, חרטות. ההתמודדות עם אלה ממש ממש ממש ממש לא הסתיימה עדיין, אבל היא לפחות התחילה.

ההרזיה הזו לא הייתה, כאמור, מבצע, תחום בזמן. היא ניסיון אמיתי לצאת מאזורי הנוחות, לטלטל קיבעונות, להסיר את האבק מעל כל מיני דברים שנראים לי מובנים מאליהם. במידה רבה אני מרגישה שהיא מאפשרת לי להפוך לאישה קצת אחרת, אישה שאני אוהבת להיות.

47 תגובות ל-“לפני ואחרי ומה למדנו מכל זה

  1. דפנה כל הכבוד.

    אני נפעמת. את נותנת לי כוח.

    תודה

  2. מי שלא מסוגלים לראות איזה מאמץ עשית פה ומה זה אומר על היכולת שלך להציל את החיים שלך שלא ינזוף בך בכל מה שקשור לפמיניזם! אני נדהמת ומתפעלת.

  3. דפנה תכתבי ספר.
    אני קוראת את הפוסטים האלה והם קצרים לי ועושים לי חשק לשאול כל כך הרבה שאלות ולשמוע תשובות…:)
    בהצלחה בשמירה על ההשג.

  4. אולי כבר נמאס לשמוע שהסיבה לכל מיני מחלות היא השמנה. השמנת יתר מאכילת ג'אנק היא סיבה למחלות אבל לאו דווקא בגלל ההשמנה אלא בגלל האוכל הגרוע. יש אנשים שמנים ובריאים ויש רזים וחולים. תפסיקו לדכא את השמנים ולהפחיד אותם עם המחלות שמחכות להם.

  5. ילעיזו כל הפמיניסטיות ככל אשר ירצו באשר ל"מכירת" הדיאטה שלך על גבי העיתונות ומה שזה גורם לצעירות וכו, אבל כשאני רואה אדם שמן אני חושבת על בריאותו. אני יודעת שהגבול דק וצריך לשמור לא הגיע למקומות רחוקים מדי אבל אין לי ספק יקירתי שהוספת לחייך שנים של בריאות.הגוף שלנו יודע להעריך כשאנחנו עושים למענו דברים טובים. ועוד דבר – ה"ברית" שכרתת עם העתון/קוראי העיתון היה בה גורם מחייב שעזר לך להמשיך גם בימי המשבר ואני מטוחה שהיו לך לא מעט כאלה.
    רק עוד ארבע מילים יש לי להגיד לך, את מ-א-מ-מת!

  6. דפנה יקירה, איתך במאבקך הצודק! להתעקש על שלושה קילו שהתיישבו על התחת או הכרס בין גיל שלושים לארבעים זו אולי כניעה לתכתיבי החברה שמקדשת רזון – וגם זה, אגב, לגיטימי. כי if you can't beat them, join them.
    אבל להשיל מעצמך 40 קילו שהועלו מתוך דחפים שאין לך שליטה עליהם, התעלמות מסכנות בריאותיות והתנהגות כפייתית – זה לבחור בשפיות. לא פחות. ושפיות, יקירתי, היא בהחלט מטרה מקודשת להילחם עליה. יישר כוחך. וכמו שכבר אמרתי לך – את נותנת לי השראה!

  7. מה שטוב לך – פמיניסטי לך. בהצלחה!

  8. wow
    כל הכבוד, מעריך את זה מאוד, יודע ומדמיין כמה זה קשה, ממש כל הכבוד לך/לכן
    אגב, הצילום בעצים מהמם, צילום קסום בעיניי, למרות שהייתן גדולות יותר…

  9. דפנה
    כל הכבוד, מעורר השראה.

  10. כל הכבוד לשתיכן!
    מסכימה עם כל מילה של ריקה.

  11. אתן מהמעטות שהצילחו. אני מאחל לכן הצלחה גם בעתיד כי נראה לי שאתן מסוגלות להזיז הרים.

  12. והכי חשוב – יפה לך רזה (-;

  13. try to arange a graph that will tell us the numbers of kilos per week that gone.

  14. קודם כל, דפנה, את נראית מדהים. ארצה להגיד משהו על הטוענים לאנטיפמיניסטיות. נדמה לי שבשל הדגל שהן נושאות הן לפעמים שוכחות שסיגר, יכול להיות גם רק סיגר. פעם הייתי אישה מלאה בצורה נעימה, שקלתי כ-70 קילו. רזה זה לא. והיה לי טוב, הייתי שמחה. לא היו לי טאיירים, בלי סנטר כפול ובלי מרעין בישין. היום אני אישה שמנה. אנא שימו לב להבדל בין השאיפה נמבחילה לעיתים להיות "מידה 36" לבין השאיפה הטיבעית, הבריאה, והראויה – להיות בריאה. להראות טוב. לא לסחוב עודפים של ארבעים וחמישים קילוגרמים. אני חושבת שהרצון הבריא, המאוזן הזה, עובר דרך הדברים. עצוב לי תמיד על בחורות שנראות טוב ומודאגות נון סטופ מהמשקל שלהן. בואו נחייך, נשמח ונגיד תודה על מה שהיקום נתן לנו. בואו ננסה להגיע לאיזון בנפש, בשביעות הרצון, בקול הפנימי. וחלק מזה הוא לשאוף לנוחות פיזית ולבריאות טובה. דפנה – שאפו!

  15. אין מילים מותק אין מילים!
    נדבר בערב….
    נשיקות

  16. כל הכבוד!!!

    ואני חשבתי שהבעיה העיקרית במסע היא שפשוט רעבים… והשהסגנית שלה היא עצלנות של ספורט.

  17. דפנה דפנה דפנה…
    כל הטוענים נגד ירידה במשקל הם אותם אלו שלא מצליחים לנצח ומחפשים את התרוץ הבא שבגללו הם לא עושים את מה שבאמת צריך לעשות ובעיקר לנצח!
    את יודעת (וגם אני) מה תחושת הניצחון הזו נותנת לנו…
    מבחינתי זו לידה מחדש! אני אדם חדש…כמוך להבנתי
    נשיקות
    עמית

  18. יפה כתבת!
    השמנה/ הרזיה היא דבר אישי ורבים מבלבלים את זה עם ענין ציבורי, מאחר וזה דבר שניקל לראות. צריך הרבה אומץ כדי להחשף מחד ולהגיד "זו הדרך שלי ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, אל תקראו" מאידך.

    • החשיפה הזו שומרת עלי, מכריחה אותי להמשיך את ההתחשבנויות האישיות שבזכותן הצלחתי לשנות כל מיני הרגלים שלא ממש חיבבתי וגם מביאה אלי אנשים (במייל, במציאות) שפתאום מדברים על דברים שלא האמנתי שאשמע.

  19. איזה מלכה. אוהבת אותך ומאחלת לך רק טוב.

  20. במציאות זה אפילו נראה יותר טוב.

  21. היום הייתי אצל הרופאה שלי, היא אמרה שאני בריאה, 7 שנים קודם לא היה ברור אם אחיה. הדבר היחיד שאני צריכה לדאוג לו עכשיו הוא לרדת במשקל. והיא רוצה שארד הרבה.

    אשמח לקבל כמה שיותר רעיונות, עצות וגם מה שאת כותבת כאן מצוין.
    וצריך לזכור שאני פמיניסטית.

    ובשבילי לרזות זה בהחלט עניין של בריאות, תנועה קלה וגם אסתטיקה (לא מילה גסה, גם לא במילון שלי).
    יופי של הצלחה.
    ויותר קשה מתואר אקדמי לפעמים!

  22. גם אני הייתי שם. כילדה. כנערה. כאשה. בשני המצבים. גם שמנה וגם חטובה ורזה.כל תקופה ומה שלהיות שמנה או שמנה בדימוס..סליחה התכוונתי רזה.. אומר עבורה. בריאותית, נפשית, סביבתית (כן כן…אנחנו חיים בין אנשים). היום מתעסקת באורח חיים בריא וחיה אותו. פיזית ונפשית. פמיניסטית לאורך כל הדרך. בדרכי שלי.
    דפנה- אני מבינה מתחברת לדבריך ויודעת שבמילה אחת אוכל לסכם את ההוויה כאדם במשקל תקין (לא רזה) כלומר ללא עודפי משקל חולים, זה פשוט מאד כל כך כל כך : נעים.
    וכשנעים לנו..אבל ממש נעים.. יש לנו את כל מה שצריך (פנאי, כוח, חשק, בריאות, שנות חיים, תשוקה לחיים, איכות חיים ועוד כמה) כדי להתעסק בדברים החשובים לנו. ולהמשיך שיהיה נעים. בלב. בגוף. בנפש. וכן..גם בין אנשים. כן..גם להתעסק בפמיניזם ולהשמיע ולהשפיע..
    סופ"ש נעים שיהיה!

    • לא תמיד קל להתחבר למה שנעים באמת, באופן איישי ואותנטי, כי אנחנו הרי לא צומחותבוואקום – אבל אני יודעת על מה את מדברת, עינת יקירתי, ומאחלת גם לך וגם לי נעים כזה…

  23. איריס אליה כהן

    דפנה יקרה, אני חד משמעית בעדך, וזה בדיוק מה שמוציא אותי מדעתי בפמיניזם הפוסט מודרני, שמאליל נשים שבזות ל"תכתיבי יופי" שהם למעשה תכתיבי בריאות. ואני בכלל לא מדברת על תכתיבי בריאות גופנית, אלא על תכתיבי בריאות נפשית. אני מצדיעה לך.

    • תודה איריס. אני לא חושבת שזה פמיניזם פוסט מודרני, אלא תגובה קצת עיוורת לדרישה הדורסנית והכואבת מנשים להתאים לתקני מידות וצורה מאוד חדגוניים. ואת צודקת, מדובר בבריאות הנפש. תודה על הפרגון.

  24. אתן מקסימות (ויפות, ורזות, ומוכשרות)

  25. מקסים. כתבתי לך כבר במקומות אחרים. אתת מעוררת השראה והדרך שלך מדהימה. גם הניתוח שלך על איך השלת השומנים חשפה את המצוקות והחרדות- אינטליגנטי ביותר.
    מחכה לקרוא עוד על התהליך וגם על ההתמודדות שלך עם הספורט.
    ולכל עוכרי השמחות שמאשימים – אותך – בחוסר פניניסטיות , מהכרותי אותך אני יכולה להעיד שאין דבר רחוק מזה.

  26. בתור מישהי שלא מכירה אותך והגיעה לכאן במקרה, אני רוצה להגיד שאני מסתכלת על התמונה של ה"לפני" וממש לא ברור לי למה רתחת מזעם, חטפת הלם וכו' "ואחרי שגמרתי לרתוח מזעם, התפנתי לחטוף הלם, וגם להבין שזהו, אין ברירה, אני חייבת לעשות משהו לטובת עצמי". למען האמת, אני לא רואה הבדל משמעותי בין התמונות ואני חושבת שבשתיהן אתן נראות נחמד. ההבדל הכי משמעותי ביניהן הוא בכלל התספורות (שהרבה יותר מוצלחות בתמונה השנייה). מה שמראה שכנראה באמת היית צריכה לעשות משהו טוב וחיובי בשביל עצמך, אבל אין לו בהכרח קשר לאיך שנראית בפועל אלא לאיך שהרגשת כלפי עצמך.

  27. פינגבק: לכל אחד הסוף שלו - כבר כעט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s