איך הצלחתי לרזות – מילים מעשיות

לפני מספר חודשים גליה ואני הוזמנו לדבר בכנס שנערך באיכילוב ועסק בשמירה על משקל ובסכנות ההשמנה. היה מאחורינו קילומטרז' צנוע של דיאטה ונדמה לי שכל אחת מאתנו ירדה עד אז משהו כמו 14 קילו. זה היה צעד ראשון בדרך ארוכה שעברנו, אבל אני לפחות הייתי כבר אז שיכורה לגמרי מהתגלית החדשה: שהכול בראש.

ברור שיש אנשים שההשמנה שלהם קשורה למיני גורמים גופניים בלתי נשלטים, אבל אצלי ואצל מרבית האנשים שאני מכירה, התהליך היה כולו נפשי. ההורמונים שלי היו בסדר, גודל הקיבה ממוצע, העצמות סטנדרטיות וכל שאר הפרמטרים המדידים במעבדה תקינים, תודה ששאלתם. אז מה בכל זאת גרם לי להשמין ואיך לכל הרוחות רזיתי? הראש. באיזשהו שלב גיליתי (כפי שכבר הודיתי כאן) את ההשפעה המאלחשת של האוכל, את הקלות שבה אפשר להשתמש בו כדי להדחיק מצוקות וכאבים, את שכבת הריפוד המצוינת שהוא מספק, לא רק על הירכיים והישבן אלא גם על הלב. ההרזיה שלי התאפשרה כשהבנתי את זה. לא שפתרתי את כל המצוקות שבשמן אכלתי, אבל המודעות למשמעות הרגשית של האכילה אפשרה לי להשתלט עליה במידה רבה ורוב הזמן לתעל דברים למקומות אחרים ולא למקרר.

בכנס ההוא באיכילוב נתבקשנו לדבר על חוויית ההרזיה שלנו ועל הגורמים שהפכו אותה לכל כך מוצלחת. מאחר שכאמור, הייתי מסוחררת לגמרי מהגילוי הזה, כמו חוזרת בתשובה, כמו מטיפה אוונגליסטית, כמו שליחה של עדי יהווה, רציתי רק שיתנו לי עוד ועוד ועוד לדבר בהתלהבות על כך שהכול בראש. הקהל – מאתיים או שלוש מאות איש, רובן נשים שמנות מאוד – רצו לדעת תכלס: מה אכלתן, האם להעדיף לחם מלא על לחם קל, האם מותר לאכול סוכר חום, כמה ארוחות ביום ואיך לעזאזל החזקתן מעמד בלי מתוקים.

ואותו דבר קורה לי כעת עם קוראות רבות של הבלוג הזה, שכותבות לי מיילים ומבקשות מתכונים, תפריטים, את הסוד, הוראות ברורות שאפשר לבצע כדי להצליח לרזות. אז זהו, שאין לי כאלה. גליה ואני ועוד כמה שמנים ושמנות לשעבר שראיתי סביבי והצליחו (מאוד) לרזות עברנו דרך שונה לגמרי. לא אכלנו את אותם דברים, לא התעמלנו באותו קצב, לא אימצנו את אותם הרגלים. דיאטה, מסתבר, היא עניין אישי, וגם אם יש מיליון תפריטים הגיוניים שמבטיחים הרזיה, את הפטנט האחד, החשוב, המרכזי, את הרגע או הכוח או איך שתגדירו את זה – הדבר הזה שמאפשר להחזיק מעמד, לפורר את ההתמכרות, לא לרצות לאכול במקום דברים אחרים – את יצר ההישרדות וההתגוננות הזה עוד לא הצלחתי לנסח במילים פשוטות.

אבל אני לא מתכוונת להתחמק. היו צעדים מעשיים שעשיתי ואני בהחלט שמחה לחלוק אותם עם (א)נשים אחרים. למשל:

* משך החודש הראשון לא אכלתי פחמימות בכלל. אני מכירה את עצמי ויודעת שהפחמימה היא ידידת נפש קרובה שמעוררת בי המיה ותאבון. זה היה כרוך בגמילה פיזית (עצבנות, חוסר סבלנות, נטייה לרטון ויחס גועלי כללי לסובבים) אבל אחרי חודש יכולתי להחזיר דברים כמו אורז מלא ולחם משובח לתפריט, בלי לחשוש מבולמוסים.

* משך שבועות רשמתי כל מה שאכלתי. כל פירור. זה בא כדרישה ראשונית מכרמית, הדיאטנית, והמשיך כסוג של התבוננות. גם אם היה נדמה לי שאני יודעת כמה, מתי ואיך אני אוכלת, הרישום הפתיע אותי ואפשר לי להתבונן בהרגלים שלי ובשימוש שלי באוכל בדרך חדשה וכנה.

* כבר כתבתי בפוסטים קודמים כמה חשובה קבוצת התמיכה. גליה ואני עזרנו זו לזו, וחוץ מזה גייסנו חברים, קרובי משפחה, בני זוג, עוברי אורח ואנשים שעמדו לפנינו בתור בסופרמרקט ולא הספיקו להתחמק בזמן. ודיברנו על זה. המון. עד שהקשיים הצטמקו לעשירית.

* משום שהתהליך כולו היה סוג של התייחסות אל עצמי בכבוד, נשרו מהתפריט שלי גם רוב המוצרים התעשייתיים. לא השתמשתי בתחליפי דיאט (למעט דיאט קולה, ואם מישהו מכיר מכון גמילה, אנא – את הטלפון, בדחיפות) ולא במיני מזונות מוכנים. אכלתי דברים מצוינים (בשר, עוף, סלמון, ירקות טריים, שמן זית, לחם מלא) ומעט. זה לא קשור ישירות להרזיה, אבל זה קשור ללקיחת אחריות על הגוף ועל אורח החיים וזה, מה לעשות, תנאי בסיסי להמשך.

* ההבנה שעליה דיברתי בפתיח, ש"הכול בראש" הביאה בהכרח את ההכרה בכך שלא מדובר באיזה מבצע או התאפקות קצרת מועד שלאחריה אפשר שוב לא לחשוב על אכילה. בגלל זה ניסיתי לצאת מאזורי הנוחות שלי (מה שקוראים Comfort Zones) לא רק במה שקשור לאוכל אלא גם בעוד תחומים ולתרגל התנהגויות חדשות. למשל, לא לאחר בדד ליין, להגיד כן למטלות שקודם הפחידו אותי, לעמוד על שלי במקומות שלא העזתי. זה ממש לא תמיד מצליח, אבל ברור לי שזה הכיוון הנכון.

* כתבתי. הרבה. זה הכלי שלי. כתבתי על הדיאטה ב"לאישה" (כמה שרק אפשרו לי) ואני כותבת פה. להתחייבות הפומבית הזו בעיתון ובבלוג יש כוח. היא חייבה אותי להוכיח את עצמי (הרי אין גדול כפחד מהפשלה לעין המצלמה…) וככל שהצלחתי, כך גם חיבבתי את עצמי. ואני יודעת, זה נשמע ניו אייג'י ומאוס אבל זה גם נכון להחריד. האהבה העצמית הזו עשתה 99% מהעבודה.

 

27 תגובות ל-“איך הצלחתי לרזות – מילים מעשיות

  1. כמו הקודמים: "בול פגיעה"…
    כבר מתגעגעת….

  2. מעניין שכמוך הגעתי למסקנה שיש שתי סיבות לאכילה שאחת אינה קשורה ישירות למזון אלא למה שכיניתי "דאגת הגוף למה יהיה מחר"… התוספת הפיזיולוגית המלווה את "הסרת הדאגה" לא רק מפחיתה את כמות האכילה, אלא מנהלת את כל ניצול האנרגיה בגוף אחרת וכך הגוף לא שולח עודפי מזון למאגר אלא "מבזבז" אותם כאנרגיה שימושית.
    למי שאוהב מחקרים תומכים –
    ראו בקישור הבא:
    http://www.camoni.co.il/?idr=402&pid=1152

    • קראתי את דבריך המעניינים בנושא גם בכתבה עליך בלאישה. זה מעניין מאוד, ונדמה לי שמנסח במילים אחרות את המנטרה שאליה אני נצמדת כבר חודשים, שהכול בראש (וזה יכול להיות ראש מטפורי מאוד).

  3. כתבתי לך פה כבר פעם: תכתבי על זה ספר. את מצליחה לגעת בשברים שמעוררים הזדהות עמוקה ביותר ולהציף עבורי (ובטח גם עבור אחרים רבים) המון נושאים שלא העזתי בהם לגעת.

  4. ושוב, לא נותר לי אלא להודות לך.
    את עושה שירות חשוב ביותר עבור כל מחפשות הדיאטה שם בחוץ.
    כדיאטנית שממש לא דוגלת בשיטת הדיאטות, אני עורכת קבוצות רגשיות לטיפול בהשמנה. ואפילו שם, למרות סינון די קפדני שעוברות המשתתפות, לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי מול אותן שאלות שתיארת: איך אפשר בלי התפריט, בלי המתכון, בלי מישהו/משהו שיראה לי את הדרך ויאמר מה עלי לעשות.
    זה הרי ברור לכולנו שבכדי לרדת במשקל, יש לצרוך פחות קלוריות ממה שקורה כיום. מה שפחות ברור, כנראה, הוא שלא משמינים משמעותית מכפית סוכר אחת פחות או יותר, מפרוסת לחם אחת או שתיים וגם לא מסופלה שוקולד חם עם כדור גליה ועם קצפת.
    המסה העקרית של הקלויריות העודפות מגיעה לרוב בעקבות תחושות ואמונות שהרסתי, קלקלתי, שוב חטאתי, רגשות אשם עצומים ותחושת גועל.
    לאוכל יש כוח רב, להשמנה יש משמעות אדירה. על כל אחד ואחת להיות מודעת לכל הנ"ל. רק לאחר מכן ניתן יהיה להצליח לעשות את השינוי האמיתי.
    מאחלת לכל מחפשי הדיאטות באשר הם להקשיב לך וללכת בדרכך, ולזנוח את דרך הדיאטות הלא מוצלחת והמזיקה.
    המון הצלחה לך!
    ורד

    • למען הדיוק – בהחלט אימצתי משטר אכילה, אבל כזה שאני יכולה להמשיך בו גם היום. למען העוד יותר דיוק: פשוט נמנעתי מכל מה שלא היה לו תפקיד של מזון או עונג אמיתי, וזה כלל להפתעתי המון ג'אנק מיותר. הגוף שלי הגיב בהכרת תודה היסטרית.

  5. יקירתי, הצעדים שמנית כאן הוכיחו עצמם כיעילים מאד ולראיה באתי על החיבוק…

  6. כול הכבוד לך.

  7. להבדיל, אבל כשמפסיקים לעשן מגיעה הארה מאוד דומה. החלק הקשה בגמילה (לפחות מבחינתי) הוא בעיקר פסיכולוגי – איך להמשיך לחיות בלי הקב שמגן וממסך מפני בעיות אחרות. ברגע זה ממתינה להבנה דומה בעניין האוכל 🙂

  8. אהבתי את המשפט "ואנשים שעמדו לפנינו בתור בסופרמרקט ולא הספיקו להתחמק בזמן". אני מניחה שלדבר באמת עוזר, וכמה שיותר תמיכה ככה יותר טוב. הבעיה היא הוויתור על העונג. והרבה פעמים זה כן עונג. לא סתם נחמה.

  9. העונג לא הדאיג אותי מעולם (להפך) ולדעתי לא בגללו השמנתי. וכדי לרזות גם לא הפסקתי להתענג. לאורך כל הדרך לא נמנעתי מכלום, רק צימצמתי את הכמויות, ואת התכיפות. והעונג, מסתבר, גדל (ומתלווים לו אינספור תגמולים נוספים).

  10. הקוראים שלך מבקשים ממך הוראות מדויקות כי אין להם כח נפשי לקחת אחריות על המשקל שלהם ובאופן עקיף על החיים שלהם בכלל.
    אם תגידי להם לאכול פריכיות אורז וגבינה כחושה הם יוכלו להאשים אותך כששוב לא יעמדו בדיאטה.

    • יכול להיות, אם כי לפעמים דווקא כשמקבלים ממישהו אחר הוראות הפעלה או עין מפקחת אפשר להתחיל להזיז דברים. נדמה לי שפרויקט "המכחישות" שלנו בלאישה, הצליח כל כך (שתינו רזינו להפליא) בזכות ההתחייבות הפומבית והתמיכה.

  11. את לא יודעת כמה שאת צודקת – הכל מתחיל בראש.. כמה שלא ניסיתי דיאטות שונות ומשונות -עד דשלא החלטתי בראש שדי ואני רוצה לרדת במשקל, לא הצלחתי לרדת.. והיום אני 15 ק"ג פחות (עוד דרך ארוכה מאוד לרדת עד שאתייצב על משקל נורמלי) – אבל זו ההתחלה ואני מברכת עליה.. בהצלחה לך! ואני מאוד מעריכה את כל מה שכתבת..

  12. למה את מתכוונת שהכל בראש אשמח אם תסבירי את המשפט הזה מה עושים בראש, איך עושים בראש???

    • אני מתכוונת לזה שכדי להצליח צריך לבצע שינויעמוק בתפישה. רוב השמנים לא מרזים למרות שהם יודעים בדיוק מה כדאי להם לאכול ומה לא. הבעיה אינה בתפריט, כי בתחום הזה למרבה הצער אין פטנטים. הבעיה היא לעמוד בהחלטה, להתמיד, לשנות אורח חיים, לראות את הדברים אחרת, להתמודד עם דברים במקום להטביע אותם באכילה – דברים שבאים מהראש, שמשתנים כשמבינים את מה שמאחוריהם.

  13. הבלוג מקסים. הרשימות מדויקות. מענינות ומעוררות השראה.
    כל הכבוד.

  14. כל הכבוד לך… עכשיו השאלה מתי מפסיקים לעשות דיאטה ומתיחילים לאכול "רגיל" מבלי להשמין?
    אני בעצמי חייב דיאטה – 12-15 ק"ג. אצלי זה לא בראש אצלי זה בלחם עם החמאה, או בעור העוף שאני מטגן לי בשומנו החמים ואח"כ גם טובל בו פרוסה (מלחם קל, רק קל), עם טיפלה מלח ובצל טרי ופילפל ירוק טרי-חריף ועגבניה – זאת הבעיה שלי, לא הראש
    טוב, נצטרח להתגבר על זה כי אני מתחיל דיאטה וגם ספורט
    מקווה שאוכל להתייעץ איתך

  15. דיאט קולה??? פיכס! אם את אוהבת את זה תאהבי גם פריכיות אורז דיאטטיות בטעם דיקט.

  16. אני חושב שמה שעברת ממש מדהים. אני בטוח שהבעיה היא באמת בראש.
    השאלה האמיתית היא, איך לעשות את השינוי בראש.
    אני יודע על דרך אחת שעובדת. יש תוכנית של 12 מפגשים בהם לומדים איך לעשות את השינוי בראש.
    בתוכנית כל אחד ואחת בודקים מה גורם להם לאכול, ומה מפריע להם להפסיק לאכול כאשר כבר לא רעבים. אחר כך מלמדים את הראש לשנות את זה.
    מי שמעוניין / מעוניינת, חפשו את התוכנית / סדנה בגוגל "מרזים בלי דיאטה".
    אני באמת מאמין שתוכנית כזו תוכל לעזור לכל אחד ואחת לעשות את השינוי בראש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s