שמנה, שמנה, שמנה

שמנה, שמנה, שמנה, שמנה – אני מנסה לומר את המילה הזו מיליארד פעמים, עד שהיא נמסה בפה למשהו שאפשר לבלוע יותר בקלות.

 גם כשהייתי בשיא הגודל והמשקל שלי לא ממש הצלתי לחבר את התואר הזה לעצמי. מבפנים קשה להרגיש את זה, להפנים שהתחולל איזה שינוי, שלמרות שאת עדיין מרגישה קופצנית (ולמען האמת גם די אינפנטילית, כמו שהיית בגיל 12) וקלת תנועה ואנרגטית מאוד, לא ככה את נראית מבחוץ. לא פחדתי מהשם "שמנה". אולי משום שלא הייתי ילדה שמנה ולא גדלתי נחבטת בחוויות של לעג, לא הרגשתי את הקישור האוטומטי בין הכינוי "שמנה" לבין עלבון מהותי, עמוק.

הקושי שלי היה לחבר את המונח הזה לעצמי. להבין שזאת האמת, ושיש לה כל מיני השלכות. גם על האופן שבו אנשים אחרים תופשים אותי, וגם – כנראה – על האופן שבו אני מתנהלת. מפנימה לאט לאט – גם אם בחוסר מודעות מוחלט – שחיקה הולכת וגדלה בהערכה העצמית שלי.

היום, אחרי שהורדתי 40 קילו, אני שומרת באיי-פון את התמונות הכי גדולות והכי שמנות שלי, מתבוננת בהן לעתים קרובות ומכריחה קרובים, מכרים וזרים גמורים להתבונן בהן מדי פעם כדי לצקצק בחוסר אמון. אני לא תמיד מזהה את האישה שבתמונה. זאת אני? זאת הייתי אני? מה נשאר ממנה? ממני? מה השתנה? הרבה דברים השתנו, כנראה, ושום דבר מכל זה לא יכול היה לקרות אלמלא העזתי לומר לעצמי ולעולם "שמנה, שמנה, שמנה. ואני לא רוצה יותר להיות כזאת".

בפרק הקודם של "לרדת בגדול" ראיתי את אחת המתמודדות, שבינתיים הודחה מהתוכנית, מתוודה בפני בחור שלראשונה היא נמשכת לגבר שאינו רזה. הוא שאל אותה איך זה יכול להיות, כשהיא בעצמה כבדה, והיא הגיבה בזעזוע מהול בעלבון, ומחתה בתקיפות "לא כבדה. אולי מלאה. אולי".

אני יודעת שלמילים המפורשות האלה יש יכולת אדירה לפצוע. ליתר דיוק: יכולת לזהות כל פצע, גם אם הוא קבור מתחת לשכבות עבות מאוד, ולהיצמד אליו עד כאב. וכשאומרים אותן שוב ושוב ושוב זה לא באמת נהיה פחות כואב, אבל זה נהיה אמיתי – ועם יצורים מכאיבים אמיתיים יותר קל להתמודד מאשר עם מפלצות מיתולוגיות.

12 תגובות ל-“שמנה, שמנה, שמנה

  1. דפנה יקרה מאד….אנחנו לא ממש מכירות…אנחנו כן מכירות דרך סיפורים של חברה משותפת וכו (טלי).
    לא תאמנו את הירידה במשקל…אבל גם אני …ממש לצידך השלתי מעלי בחודשים האחרונים שחלפו , כמעט את אותו מספר קילוגרמים שאת השלת מעליך…
    אני מגדילה ואומרת: השלתי ונולדתי מחדש…
    אני קוראת בשקיקה כל מילה שאת כותבת בבלוג המופלא הזה…את מדברת מגרוני ומהבטן הרזה – החדשה שלי…כל מילה שלך כ"כ מדודה ומדוייקת שאין לי ספק שרק מי שחווה את אותה החוויה יכול להרגיש את אותה תחושת שחרור מופלאה של יציאה מעבדות לחרות…תחושה של נפרדנו מהאוכל שמנהל אותנו לעולמים…
    אמרתי בתחילת דברי – נתחושה של להוולד מחדש! וזה אמיתי…
    תמשיכי לכתוב – זה פוגע בול….אולי פעם נוכל גם להפגש על מנת לחלוק את אותן התחושות גם בע"פ..
    אני מחבקת אותך חיבוק ענק!!

  2. למי שקראו ככה בילדות וזכה והיה צריך להתחבא מפני הקריאות האלה (בתוך צלחת עם עוד אוכל) לגמרי לא קל להודות בזה בבגרותו.

  3. לא סתם המצאנו מילים מנומסות יותר הצרה היא שאצל שמנים, להבדיל ממכורים אחרים ומיני שריטות, רואים את זה על הגוף. לנפש קשה להסתכל.

  4. דפנה יקירתי,
    רק רצית לכתוב לך – בתגובה לרשימה המצויינת שכתבת ומייד עוררה בתוכי את כל העניינים שיש לי עם הגוף שלי , ועם השומן, והנטייה המטורפת להשמנה, והתחזוקה המוקפדת שלי על המשקל
    – שעיקר הקושי אצלי הוא בתפישת העצמי החדשה [טוב את יודעת שלא השלתי מעלי 40 אבל השלתי כמה מידות] . נראה לי שאיבדתי את איך שאני נראית בראש. את דימוי הגוף שלי – ואני מתכוונת לדימוי הגוף הפיזי. הייתי שמנה המון שנים [שמנה בהריונות] ונתקעתי עם השמנות הזו בראש. יש לי משחק שאני משחקת עם הבת שלי- אני מצביעה לה על נשים שעוברות ברחוב ושואלת אם ככה אני נראית.בדרך כלל המסקנה היא שאני מרגישה הרבה יותר גדולה ממה שאני, כי ה"ככה אני נראית" שלי התערער לגמרי. קחי עצת זהב: את זקוקה לצילומים של עצמך החדשה באיי-פון משום שאת חייבת להתחבר כמה שיותר מהר לדמות החדשה, לאיך שאת נראית בעיני אנשים שלא הכירו אותך קודם. איך את עכשיו.

    נ.ב. אני מתה על לרדת בגדול למרות שזו תוכנית מטומטמת לגמרי. אני מכורה לה.

  5. קלעת למקום כל כך מוכר. יש לי ידיד שקורא לזה "שמנה משוקמת", שזאת דרך עדינה לומר שההתמודדות האמיתית היא, כמו תמיד, עם מה שמתרחש בתוך הראש.
    ואם כבר מדברות על לרדת בגדול – נסי את הגרסה האמריקאית (שמשודרת ב"יס" במבחר ערוצים, מכל מיני עונות). לא רק שההפקה יותר מושקעת, גם הפוקוס של העריכה הוא על הסיפורים האישיים ופחות על התחרות. קורע לב ומעודד אופוריה בו זמנית!

  6. תודה…פוסט חזק שחררת לאוויר. מדהים כמה האמת יכולה למוטט לגמרי, ומצד שני יכולה לשחרר ולדחוף אותך למעלה. נסיוב מבוסס בדיוק על הבסיס הזה…משהו שהגוף מפחד ממנו ניתן לו במנה שניתנת לעיכול. (והעובדה היא שיכולת לעכל את המילים האלו מול הראי). גם אני אגב (בדרך כלל) בעד הגישה הטוטלית – לקבל את כל האמת בפטיש של חמישה קילו ואחר כך להתמודד עם המשקל.(המממ…לא התכוונתי למשחק מילים הזה) נראה לי עדיף על הליכה מדודה ואיטית שחושפת לאט עוד פיסות של אמת. בכל מקרה, זה אומר הרבה על כוחות הנפש שלך, לעמוד מול עצמך ולא לפחד לקבל את מה שאת רואה.
    יש כאלו שקוראים לזה אהבה.

    …אני נשמעת קצת כמו מרדית גריי….צופה ביותר מידי שידורים חוזרים לאחרונה (קר שם בחוץ).

    • מדהים איך התהליך הזה דומה בהתמודדות שלנו עם כל מיני פחדים ומכאובים. האוכל מרפד, מטשטש, מסמם, משריין. אבל אחר כך אין דרך להסתיר את התוצאות. אולי זה טוב, כי אין ברירה אלא להתמודד עם זה, בעוד שמצוקות אחרות אפשר להעלים מהעין.

  7. משפט מעניין הבאת פה לסיכום – עם יצורים מכאיבים אמיתיים יותר קל להתמודד מאשר עם מפלצות מיתולוגיות.

    אני צריכה לחשוב עליו קצת…

  8. ככה אני חושבת. כי ליצורים אמיתיים יש גודל ונפח סופי וכוח מוגבל ואפשר באמת אפשר להביס אותם או לחיות איתם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s